היא לא רוצה שתמנע ממנה טעויות שמבוגרים אחראים נמנעים מהן. ולא אומרת.
במקום, היא מתנסחת בנימוס ותרבותיות ומסבירה לך ויותר לעצמה כמה נכונה ההתנהלות שלך.
אבל היא התעוררה אל תוך המחשבות שנרדמה בהן, אלו שניסחו את ההיפך הגמור, אלו שבחנו כל מלה ותו שוב ושוב, כדי לוודא שמה שיכתב יחזיר אותה למקום שלה, תחתיך.
והיא יודעת שדבר לא ישתנה, שאם יהיה, הרי היא תפגע שנית, אם לא מוקדם אז מאוחר.
ולא אכפת לה עכשיו, או בכלל, כי כמה פעמים בכלל מצאה את המקום שלה, באמת. כמה פעמים בכלל פגשה איש שהנוכחות שלו האירה אותה מבפנים וליטפה את ליבה.
כל מחשבה אנוכית ואמיתית מתחילה ונגמרת בזה שעם כל מה שיודעת, ולמדה, ומכירה, מה שבאמת ובתמים מבקשת, זה לא להתנגד, או להתריס, או לבעוט, או להיות שקולה ואחראית, אלא, לזחול לרגליך, ולהתחנן, שתקח, שתאפשר לה להיות מי שהיא זקוקה להיות עבורך.
הסוף הבלתי נמצע הוא תשלום פעוט, עבורה.
יודעת שהספירה לאחור מתחילה בחיבוק הראשון.
וכשעוצמת עיניים משחזרת את התחושות שעטפו אותי, על הברכיים, בין רגליך, מלוטפת, בעדינות, בעוצמה, נתונה לך.
