הוא רואה טוב יותר, רגיש לדקויות שאני לא ערה לקיומן. הוא מחזיק אותי על בהונות, במתח כל הזמן, כי מולו האינלטקט החד שלי מרגיש כהה ועמום, הוא זה שנאלץ לצייר לי את התמונות, להסביר לאט, כדי שאבין.
מבקשת להביט מלמטה אל האיש ששייכת לו, זקוקה לדעת שהוא טוב ממני, ושם זה מתחיל, בהבנה הבסיסית שהאינטלקט שמולי, ראוי להערכה, ראוי להרכנת הראש, שלי.
והשיחה איתו הולכת ונמשכת, בשקט, בשלווה, בלי הפסקה, מרגע שהחלה. הוא עסוק בללמוד אותי, הופך את העולם על ראשו - לא מתעסק בדריסה אלימה, מכניס אותי פנימה בעדינות, מעצם היותו.
לידי, כל הזמן כמעט, מקשיב, מתעניין, מקיף בתשומת לב, בסבלנות ובעיקביות, מוביל לעשייה שמתאימה לדרכו, בלי להגיד הרבה, ממיס מחסומים וחודר לנשמה.
הדרך שלו לקחת אותי, אל הכאב, אל עצמי - כל כך אחרת, כל כך שלו, ושלו בלבד, לוקח בדיוק מה שהכי רוצה, בלי קשר למה שהעולם מגדיר.
אני לגמרי נמסה מהנשיקות שלו, שאף פעם לא יודעת איך הן תסתיימנה ברכות או בכאב. והחיוך המקסים, והעיניים שלו, שיודעות להיות כל כך קשות ומצמיתות, גם יודעות לחייך אלי ולחייך אותי.
חולמת על דקות של אחרי הסערה, להתקלח איתו, לשכב רחוצים מחובקים, ללחוש אל שפתיו את שייכותי לו.
לא העזתי לקוות שירצה לקחת כל כך הרבה, ולא חשבתי שארצה לתת אי פעם שוב, הכל. חשבתי שהתרחקתי מספיק מהחלומות על התמסרות טוטאלית.
הוא עשה בי הכל אחרת.
זקוקה, רוצה, מבקשת להרכין ראש באופן מלא, לדעת ששייכת לו, באופן מוחלט, ללמוד להיות שייכת לו, בדרכו, הכל כך שונה, הכל כך הוא.