לפני 11 שנים. 4 באוקטובר 2012 בשעה 19:31
בגללך, עולה בי חיוך פנימי, שקט, כזה שלא חולף.
מבחוץ אולי רואים רק את הצל שלו, כשהוא מטפס בעדינות אל העיניים, מכווץ טיפה את קמטי הצחוק, מרחיב מעט את השפתיים לחיוך כמעט סמוי. רק כמעט.
ולכי תסבירי לעולם למה את זורחת, למה את מחויכת ככה, כמו מין מונה ליזה מתולתלת.
לכי תגידי להם שזה בגללך.
בחיים לא, שיתפקעו מסקרנות.
אני? מה אכפת לי, אני. אני מחייכת.
בגללך.