מה שתגיד

 Hurt

(Johnny Cash)

I hurt myself today
To see if I still feel
I focus on the pain
The only thing that's real
The needle tears a hole
The old familiar sting
Try to kill it all away
But I remember everything

What have I become?
My sweetest friend
Everyone I know
Goes away in the end
You could have it all
My empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt

I wear this crown of thorns
Upon my liar's chair
Full of broken thoughts
I cannot repair
Beneath the stain of time
The feeling disappears
You are someone else
I am still right here

What have I become?
My sweetest friend
Everyone I know
Goes away in the end
You could have it all
My empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt

If I could start again
A million miles away
I would keep myself
I would find a way

תל אביב, חורף 2002

רוח של סתיו נכנסה מהחלון הענק שמעלינו, מלטפת את הזיעה הקלה, את העור הלוהט.  בלילות הקיץ הזה, אני מתגעגעת לחלון ההוא, של לפני עשור.

מעל ראשי, המונח בתשישות בשקע שמתחת לכתפו, שמעתי את קולו השלו "עוד דרך ארוכה לפנייך. יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתהיי שפחה אמיתית. בינתיים נקרא לך ‘הכלבה א'."

ואני, רועדת בכל הגוף, אחרי המגע התובעני, צמודה לאורך הגוף שלו מרגישה את ידו על כתפי, מקרבת אליו, אצבעותיו מלטפות בעדינות. אני נאספת לאט חזרה לאחת, שלמה, אצבעותי בשערו, בזקנו, מלטפות את פניו. מתנחמת בצליל קולו הרך, הקול של אחרי... כל מה שבאמת שמעתי היה הצירוף 'שפחה אמיתית' ושצפוי המשך.

טבעתי בהבטחה להמשכיות, להתפתחות, להעמקת הקשר.

ולא ראיתי את זה מגיע. כמו צליפת שוט, אבל הכאב הזה, החד כל כך, לא הרפה. אין סימן על העור. והימים העוברים אמורים לכאורה להקל על הכאב, על העצב. והם לא. אני אשמה. הצורך במגע שלו, בחדירה לגוף ולנפש, בכריעה הפעורה לפניו, היו חזקים ממני. חזקים מההבנה של הדרישות שלו לכנות מוחלטת, לאמת מזוקקת ולכניעה טוטאלית. וכל כך רציתי לשמוע אותו. לספר שמתגעגעת. לבקש שיבוא לקחת את שממתין. וטעיתי. והוא כעס, כל כך כעס. הצלפות החגורה העוצמתיות על הישבן המורם היו כאין וכאפס למילים שבאו בהמשך. בבכי החנוק שלי שמעתי, את המילים - הוא עוצר הכל, שולח אותי לדרכי. אף עונש אחר לא נראה לו מספק, או פתרון הולם. לא נותן סיכוי לקשר הזה, לא רוצה לקחת אותי כשלו. כשלתי, בידיעה, ואכזבתי מאד.

בלילות שאחרי, כאובה ונטושה, עוצמת את העיניים לתוך תמונות ההמתנה שלי, פעורה ומקבלת את הנוכחות שלו. בגעגוע לתחושות החדירה העמוקה, הכאב, ההכנעה. ההתמסרות. ומתעוררת אל תחושת החוסר, הגעגוע, מייחלת לסליחה. להזדמנות נוספת להוכיח שכן שווה, שיכולה. שבאמת כנועה, לו.

השבועות חולפים, אני עדיין חנוקה. רואה אותו בצ'ט ההוא ההיסטורי של IOL, בחדר הידוע לשמצה "דרושה צייתנית". לא מעזה לפנות. יודעת שאסור, יודעת שאם וכאשר יחליט שמוכן לשקול שוב. יעשה זאת בזמנו. כך אמר.

הטלפון מעיר אותי בצלצול מחריש. המכשיר הישן הלבן, עם החוגה החורקת, עדיין שימש בדירות השכורות של העיר. קולו ברור ועז, ואני בקושי לוחשת. שאל לשלומי. אני מנומסת. אבל כנה. "עצובה" "בגללי" "בגלל שאיבדתי אותך".

והוא מדבר אלי, שנצמדת לטלפון כאל מקור חיים, שומעת את המילים שניכוות במוחי, מסביר את שמוכן לתת: "לא תהיי שלי. לא תהיי שייכת. ללא מחוייבות. כלי, חור, מכשיר לפורקני, ותו לא. מוכן להשתמש בך. זה מה שאת רוצה?"

לא, אני רוצה יותר. אומרת. כאילו שהוא לא יודע. אבל אקבל מה שנותן. ובלבד שיבוא, ויקח, ויגע, ואהיה שוב, ולו לרגע, במחיצתו, תחתיו. פעורה ומקבלת את המגע החודר, הבועל את עומק הגרון, ועומק הישבן, בצריבה ממכרת. ונושמת שוב רק אחרי, כשמרגישה את הליטוף המרפרף, הנשיקה הרכה, שאומרת שמרגיש אותי.

ואכן כך, שבועות ארוכים בהם מדגים לי מה המשמעות של להיות חור. ואני מחכה לעוד. אין גבול להשפלות שסופגת. ולא מעזה להרים ראש בהתרסה. סופרת את הדקות והימים בין עצירת נשימה אחת למשניה. מתחננת בדממה לעוד.

מדמיינת שאולי מתרכך, אולי מתחיל לחזור בו, אולי מסכים לקבל אותי שוב. מצייתת ללא ויכוח, מבצעת הכל בכאב ובקבלה מוחלטת. מנסה להיות הכי ברורה שיכולה – אין לי כוונה להכשל שנית. הימים עובדים בסחרחורת של תחושות ורעידות. לא היו בי גבולות. לא נשמתי בלי לזכור את מהות קיומי, חורים לשימושו, כשיחפוץ, כשיזכור שקיימת לצורך זה בלבד. והוא עשה בזה שימוש. בדיוק כמו שאמר. בלי שום סטייה, בלי כל רמז שמכיר בי בכל דרך או צורה אחרת. דורש ולוקח, לא מוותר על מילימטר.

וערב אחד, קולו המשפיט באזני, מנחה, להפשיל מכנסיים בחצר האחורית המוזנחת, של הבניין המתפורר ההוא, להחדיר אצבעות לכוס הנוטף, ומשם לחור הישבן, להכין את החורים להגעתו הצפויה. כשנחה דעתו, כשהביא אותי לתחתית המוחלטת, למוכנות הרצויה לו, לפני שהורה להתלבש ולעלות לחכות בכריעה על קצה המיטה, כתמיד, פנים מוצמדות לסדין, ישבן מונף, ברכיים פסוקות, מוכנה לחדירה, הרשה לי לקרוא לו - אדוני.

נוסעת צפונה כשנגלה אלי, תלוי נמוך, גדול בצורה מקסימה, ירח צהוב, בצורת ביצה, וזרק אותי בחזרה לחדר איתך.

נזכרת איך הכל נעלם כשהתחלת לגעת בי.

מלטף, מחבק, סוטר, מנשק, אוחז בשיער כמו בידית, מנוף, כמעט תולש את כולו מהראש.. נושף בלחישה הוראות אל תוך האוזן.

בודק אם אני בסדר. כן. אני בסדר, לגמרי בסדר, סוף סוף בסדר.

הנחת אותי על הברכיים, בין רגליך, לנשום ולהרגע. והייתי זקוקה לזה, לזמן הזה, אסופה אליך, פני בחלציך, עיניים עצומות, נושמת אותך פנימה, נשימות עמוקות, מכוונות, נפרדת מהיום שהיה לפני שהדלת נסגרה מאחורי, ממי שהייתי מול העולם, עד לפני דקה, ומשחררת. הכל נמוג והשפחה שבי, מצאה את הדרך חזרה, דחפה את כל העולם החוצה, וחזרה להיות אני.

נתת לי להיות עצומת עיניים. אם כשעצמתי לבד, אם בעזרת כיסוי. זה יותר קל לי כך, להעלם פנימה להתנתק מכל דבר שלא קשור לנוכחות שלך ולהתרכז רק בתחושות העור, ובצלילים שמפיק מגופי. ואת אלו שמשמיעה, את קולות הכאב, העונג הבלתי נשלט, אותם אתה מבקש שאחריש, שלא אפריע לך כל כך, מהסה אותי בששש... שלו, מרגיע, כמו מאלף סוסים שקיבל לידיו סוסה חדשה, חשדנית, עצבנית, רוטטת בחוסר ידיעה.

מרגישה כל תזוזה, כל מגע, כל הצלפה, כל ליטוף. שומעת כל צליל. ממתינה לתנועה הבאה שלך, למגע הלוקח, הבוחן, הלומד. אתה חוקר. אתה בודק אותי פנים וחוץ, בכאב ובעונג. התגובות שלי נמדדות, אתה בודק אם אני בהכרה, מבינה את מה שעושה בי, אם יודעת להגיד מתי לא יכולה יותר. מלמד אותי שיש לך את הדרכים שלך לקחת ממני עוד. עוד כאב, עוד התמסרות, עוד כניעה.

שונאת כשאתה סוטר לי, זה לא משהו שפגשתי קודם, לא בעוצמה, לא בתדירות, לא בהתכוונות המוחלטת. הכאב החד, העצמות של הפנים כואבות מתחת לעור ולשרירים הכואבים, והנשמה מתכווצת בהתרסה כבושה, נושמת פנימה את הכאב, מגישה את הפנים לעוד. לומדת להיות שלך.

והפה שלך, כל כך מפתיע, המעבר מסטירות צורבות לנשיקות חושניות, עדינות, סוערות, עמוקות, מלטפות, ומשם לשיניים חדות, על השפה, ננעצות בלי רחמים באפרכסת האוזן, בפטמה.

האזניים שלי הפכו ליעד תחת מתקפת חושים. יש לי רגישות מטורפת באזניים. לא, נשיכות לא מגרות אותי, מה שעשית לפני ואחרי, כן... נדמה לי שאי אפשר לגמור מזה, לפחות לא על פי הספרים, או שכן. אין לי מושג, אני משוכנעת שבאזניים שלי היו אורגזמות אתמול, בין כאבי גיהנום של נשיכות האפרכסת, כשאני תוהה תוך כדי, מתי אשמע את צליל הקריעה של העור והסחוסים המתפצפצים תחת שיניך.

אתה נהנה לשים מראה מול פני. להזכיר לי עד כמה נמוך הקיום שלי, מולך, יודע שהגאווה הפגועה יותר חונקת מכל עניבת חנק של חבלים. אתה שולף את ה"צעצועים" שהבאתי, משתעשע בהם, ובי, מגחך, מהאפקטים שלהם עלי, מהידיעה שכל מה שתעשה בי בכפות ידיך, יקח אותי כל כך הרבה יותר רחוק, אם תחליט, כשתחליט.

אתה חופר בתוכי, מותח את תוכי, בין עונג לכאב, דופק אותי ביד, באצבעות, מגחך כשלא יכולה להמנע מלזיין את עצמי אל מול ידך, מתחננת לעוד בלי להגיד אף מילה, נאנקת בעונג וכאב משולבים זה בזה עד שלא יודעת מתי זה כואב ומתי זה מענג, ומתי מזדיינת ומתי מזיין אותי, ומתי גומרת ומתי מתחילה ומי אני.

יש לך דרך להביאת אותי למקומות שלא הייתי בהם, להכיר לי צדדים חדשים בי, לקחת ממני תחושות שלא ידעתי שיודעת להרגיש. אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה, ללמוד אותך, להילמד על ידך, להחקר כמו צעצעוע חדש עם המון פטנטים נסתרים, כמו חיית מעבדה מרתקת.

מביטה במבט מצועף בביצת הירח הסוריאליסטי שתלוי שם מולי, מאיר באור הזהוב, הרך הזה שלו. יודעת שהוא תלוי שם כדי להגיד לי שהמראה הקסום הזה הוא עניין של זוית ראייה והשתקפויות, וגרוויטציה. כמונו.

בתור אחת שיוצאת בסחרחורת חרדות מול כל סימן קלוש, או תיאורטי, שלא לדבר משוער (בראשי לחלוטין), של אי שביעות רצון מצידך, אני נושמת בשלווה. זה לא היה צפוי, שאהיה כך.

כלום לא צפוי איתך. בשקט שלך, באמירות הברורות, בהסברים, בבקשות - כן, אתה קורא להוראות שלך, בקשות  - מה שעושה את קיומן, משאת נפש. בקצב המתון, בהעמקת ההכרות, לפני הכל. בהבהרה שהשקט שלך לא טומן בחובו לקיחה שטחית, שצפויה לתת הכל, גם מה שעוד לא יודעת שאפשר לתת.

אמרת לי, שכשאני בכלוב אני נושמת טוב. והבנתי, שיש לי כלוב אצלך, וכשפותח את הדלת, ומרשה לי להכנס לתוכו, לא נועל אותה. כי יודע שלא אצא, עד שלא תורה אחרת. כי בכלוב שלך, נושמת טוב.

בשבילי, להיות נשלטת/שפחה/סאבית זה להתמודד כל הזמן עם דיסוננסים.

לא אוהבת כאב, ולא מזוכיסטית מצטיינת, אבל זקוקה לכאוב. כאב פיסי וכאב נפשי. שונאת שמשפילים אותי, בשביל מה זה טוב, הרי אני כאן, מקבלת מרות בלי להתווכח, למה להקשות עוד יותר? ויודעת שזקוקה גם לזה, להוכחה החותכת שזה השווי היחיד שלי, כלי לסיפוק צרכיו, בדרכו. שונאת ומבקשת.

פמיניסטית קיצונית, אבל כמו אחרות לפני, יודעת, שלא אני המצאתי את התחושות והמחשבות הפנימיות שלכאורה סותרות לחלוטין זו את זו - קדמו לי נשים אחרות, שהיו שם לפני. שיודעות שהפמיניזם הכי לוהט, שבוער בעצמותיהן, לא סותר את יכולתן ותשוקותיהן, ויהיו אלו האפלות ביותר, להניח ראש למרגלות אדונן, להיות כלי שרת לצרכיו, להשתייך באופן מוחלט. ולא, לא רבות הן אלו. ובוודאי שלא חושבת שזה קל או טבעי או דרכו של עולם ושל גבר באישה. אבל ככה אני צריכה.

מביך אותי לדעת לפעמים שזו אני, שאלו הצרכים שלי, שזה מה שמבקשת – לא עדיף להיות מלוטפת, נערצת, שלא לדבר על שולטת באיש שאוהב/באהוב? הרי המבוכה שלי מולו, היא כלי בידיו, השימוש שלו בחולשות שלי, נגדי/בעדי/בעדו, יכול להחשב ציני או אכזרי – אבל כשהוא עושה את זה נכון, אני זוחלת ואני עפה באותו זמן. את זה אין בואניל. גם לא בשליטה. רק באובדנה.

להיות עירומה זה קל. ולא, אני לא רזה, או צעירה, או חתיכה לוהטת. וכן, נבוכה מאד כשצריכה להתפשט בפני גבר בוחן. יותר קל בחשיכה, באור נרות רך, בליטופים הדדיים ונשיקות מלאות תאווה, להאמין שהוא לא באמת רואה הכל. ובכל זאת, עירום זה בקלות יחסית. יותר קשה לפתוח את הדלת לנבכי הנשמה, להסיר שריון מהלב, להוציא את עצמי, נקייה ממניירות, מגננות והתחכמויות, בלי מסכי עשן, ולבקש להיות שלך. להרכין ראש ולדעת שכשתנחת הסטירה על הלחי, כשתעלוב בי עד בכי, כשאקלל אותך בליבי בשפתיים חשוקות, אהיה בדרך אל ליבך.

יש מי שחושב, שזה עדיין רלוונטי אלי, היום.

פורסם לראשונה בפורום אדונים ומשרתים, בשנת 2003.

סיכום ביניים

גישושי הכרות ראשוניים… סובבים כמו שני מתאבקים בזירה, כל צעד שקול, מידי פעם תנועה מגששת, בודקת נשלחת לעבר השני… כשללא אזהרה מוקדמת, אחיזת נלסון ואת צופה במלים המצמיתות על המסך… "ספרי לי מה הפנטזיה שלך?, מה משתוקקת שיעשה בך?"

הפעם מתחמקת ממענה בזמן אמיתי, נחלצת בעדינות מלפיתת השאלה המקשה, אבל יודעת שבסוף אצטרך לענות ואולי עדיף שאתחיל בדיון עם עצמי.

ממלאה מים חמים עם מעט קצף באמבט. גולשת למים ועוצרת נשימה עד שמסתגלת לחום. שוכבת עצומת עיניים. בשקט. חושבת. מנסה למצוא את החוויות שמרגשות אותי. בלי להשען על אוצר הפנטזיות הקולקטיביות של התחום.

מריצה את הדברים שקרו לי בשנה האחרונה בראש. מנתחת את מה שהחויות האלו עשו לי. מה נשאר כרישום משמעותי. התמונות אינן מרתקות או מרגשות. עוצמות הרגש שהיו שם משתנות למרות אולי הסממנים החיצוניים הדומים. כי האיש שמולי היה אחר.

נזכרת בימים הראשונים. כשנה אחורה. אחת נרגשת ומבוהלת, ללא מושג קלוש על סוג ה"משחקים" שאנשים מאמינים שהם חובה ואוטומטיים בכל מפגש. בנסיון לבנאליזציה של הכניעה במפגשים הראשונים. באבסורדיות שבה דרש ממני אחד לרדת על 4 וללקק את מגפיו בערך אחרי 3 צעדים שעשה מולי. ואת המהירות שבה נפתחה בפניו דלת היציאה והוא התבקש לצאת ולא על מנת לשוב.

כמהה להכנע. אבל באורח משונה (או שלא), לא כל מי שמיתמר בקלות מעל המספר המועט של הסנטימטרים שהם הגובה שלי, מצליח להביא אותי למקום שבו רוצה להיות. שבו הכניעה מובנת מאליה. ברורה. נכונה.

ולמה אני חושבת על כל זה במים. כי מנסה להבין מה עובד עלי. מה מרגש אותי. איפה אני. ויודעת - מה שמרגש אותי הוא האיש שמולי. העוצמה שלו. היכולת שלו לגעת בתוכי. להביא אותי ל 4 מנטאלית. השאר חשוב אבל פחות. אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שהמקום שהכי ארצה להיות בו מול הגבר שבחיי, זה ישובה מתחתיו, בין רגליו, נתונה לחסדיו, הייתי שולחת אותו לאישפוז. פמיניסטית כמוני, קרייריסטית, דעתנית, עצמאית... בלה, בלה, בלה.. וכן. אני כל אלו, לפעמים. אבל עם האיש שמחבק אותי, אני הכי חתלתולה קטנה ומפנקת. לא ווכחנית. לא עסוקה בהתחשבנויות. הכי שמחה כשמלטף לי את הראש, אומר שאני טובה, שמשמחת אותו, שמענגת אותו.

אני מול המסך והמילים באות. לא מוזמנות. ההתעסקות עם עצמי מזמינה גם מבט לאחור. לנסיון להבין את מה שכן השפיע, כן נגע.

מתעסקים באוננות. מותר, אסור, תגמרי, לא תגמרי, תאונני על פי פקודה, ספרי על מה את מפנטזת כש.... לא אוהבת לאונן. אבל לא מתביישת בצורך ובוודאי שלא נמנעת מכך כשצריכה פורקן. לא אוהבת את הלבד שבאוננות. ולא אוהבת את תחושת הריקנות בפורקן ה"מוזמן" הזה. כשמאוננת בדר"כ לא מפנטזת. אולי מריצה תמונה אחת כזו או אחרת בראשי. בדרך כלל של מי שאוחז בי, חודר לתוכי, שולט בגופי. אבל אין שם סצנה, או מעשה ספציפי.

מרוכזת בתחושת הגרוי על הדגדגן. עוצמת עיניים. מקשיבה לעצבים המגורים, למרוץ התחושות בגוף ובראש. לאט לאט מטפסת במדרגות הגרוי, מחפשת את המקום, הנקודה שבה הכל מתרכז, כואב, סוחט, מכווץ, מותח... ומנסה לתת לכל זה לעבור את המחסום הנוראי הזה של שליטה עצמית. לסתור את הוראות המוח על השרירים, על מיתרי הקול, על הנשימה... ורק כשהכל שם.. לפעמים... כשזה מצליח.. מתפרקת על באמת.

שני אנשים הביאו אותי למקום הזה. של קבלה מוחלטת, גם עם כלל מאבקים פנימיים קשים. הראשון, ללא צעצועים, ללא חוקים, ללא SSC (מי ידע בכלל על כל אלו.) באישיות ובאינטלקט חד, במבט מצמית, באמירה שקטה ובידיים כבדות, בעלבתיות. ארבעה חודשים של ציפיה חלפו בין המפגש הראשון והאחרון מתוך ארבעה. לא מערכת יחסים. לא קשר מהותי. לא התחברות. מפגשים ספורדיים. והמתנה חסרת פשר. והחוסר באלו הוא שבסופו של דבר דחף אותי לחיתוך. לעזיבה. לא חוסר היכולת לחכות. גם לא קיצוניות המגע והדרישות. (שעדיין לא בטוחה שיכולה לעמוד בכאלו) אלא חסרונו של הקשר האישי ההדדי. החיבוק האוסף. יודעת שלא אמורה לבקש "תמורה" להתמסרות ולכניעה. אבל לא יכולה להשאר שם למטה, מוכה, חבולה, מקופלת, ללא החום שבקבלה. גם אם אינה נראית ככזו למי שבא ממערכת יחסים "רגילה".

הקשר עם השני שהביא אותי למקום הזה של כריעה מרצון, נמשך, שוב באופן ספורדי, כשישה חודשים. הוא כמעט ולא כלל כאב. למעט עונש אחד. שליטה מנטאלית וכניעה פיסית, מינית היו המשחק שלו. הכנעת הרוח והאינטלקט שמולו היו גולת הכותרת. את ההנאה הגדולה ביותר שאב מהידיעה שיכול להוציא אותי מריכוז ושלווה מיד עם תחילת השיחה הטלפונית. בעצם היותו הוא. בשאלה מערערת, בהוראה לביצוע פעולה מיידית, בהבכה שלי את עצמי מול עצמי. התמוגג מהסוויץ' המוחלט בין השלום העיסקי הבוטח, לקול הקטן והחנוק שהמשיך מולו.

ואני? הרי מנסה לחוות, ללמוד, להבין...

נזכרת בסצנה אחת בה נפגשתי עם מי שכל מטרתו היתה לנסות עלי את כל השוטים שהצליח לאסוף במסעותיו בחו"ל. קושטתי במצבטים מפוארים. הוצלפתי בשלושה או ארבעה סוגי עור וז'מש. מרובי זנבות ואחרים. היה כאב מסויים, לא קיצוני. נקי. סטרילי. משעמם. כמו ניסוי במעבדה צפיתי בכלי המשחית המגוונים. הרגשתי אותם על העור. חלקם גם לא ממש גרמו לכאב. או כי הם כאלו או כי האיש, בבסיסו, אינו סאדיסט אמיתי. דוקא נחמד במידה מסויימת. רק שבינו ובין היכולת לשלוט בי... נו, היה רווח די גדול. וכשהכל נגמר. התלבשתי. חייכתי. נופפתי לשלום ויצאתי משם כמעט משועשעת. כמו טפלון. ללא שריטה, תחושה, או מושפעת בדרך כלשהיא. ולא לזה מייחלת.

פעמיים בחיי ספגתי ספנקינג "אמיתי". בהזדמנות הראשונה עוצמת המכות לא היתה איומה. המכות באו כהפתעה. כענישה על משהו מהותי. ואני התפרקתי לחתיכות. מהסיטואציה ובעיקר כי האיש שמולי היה מי שחדר לנשמתי. מתחננת שיפסיק. שלא יכעס. נשבעת שלא לחזור על הטעות. זה לא נמשך הרבה זמן. ותחושת עונג מפנקת של ליטוף אחרי, של חיבוק, של הכלה, לא היתה שם. רק אני, מקופלת עד עומק נשמתי. עצובה. נטולת מילים, כמו שאני בדר"כ מול מי שמגיע עמוק.

בשניה המכות היו חזקות ממש. ולמעט הכאב החיצוני הזה, שחלף אחרי זמן.. לא נשארה בי שום תחושה משמעותית. כי לאיש לא היתה שום משמעות בעיניי. המפגש היה מלאכותי. הקשר חסר מהות או עומק והמכות היו שם כי "עכשו אני חושב שאת צריכה ספנקינג.." כל העניין היה מאד תמוה בעיני. למה בדיוק אני "צריכה" את זה? מה המטרה? יש לזה מטרה? מה זה אמור לעשות לי? לאן זה לוקח? לא מרגישה כלום... חוץ מהרגשה קצת טיפשית של בזבוז זמן ואנרגיה...

עדיין עטופה במחשבות של אתמול. הנסיון הזה למצוא את עצמי, את מה שמשתוקקת אליו ליווה אותי למיטה. מכורבלת בפוך. המחשבות טסות. מנסה להבין איך אני מספרים על ההזדקקות למגע עוצמתי, כובש, מכאיב, מלטף, מרעיד, שולט. על כך שבלי החיבור לשליטה המנטאלית, לרגש, לאדם שמולי, אין משמעות לכאב, אין ריגוש אמיתי, אין חדירה לנשמה. העור אולי צורב, אבל אין ערך אמיתי לדברים. אני לא אדם של משחקים חסרי משמעות. (גם לא אוהבת בדיחות, לדאבון ליבם של מספרי הבדיחות המייגעים). לוקחת את עצמי ברצינות. למרות שלא חסרת חוש הומור. להיפך.

אבל במקום הזה, אני נורא רצינית. ומנסה להגיע למקום שבו אוכל להיות ישירה בלי להתחבא מאחורי קונבנציות. תחושתי היא, שחלק גדול מכך שאין לי יכולת לבקש דברים מוחשיים נובעת מכך שבעצם לא ממש התנסתי בדברים רבים במיוחד או מגוונים, או קיצוניים. או שכן ואני לא רואה אותם ככאלו. ושבעצם, מבקשת את מה שמי שמולי רוצה לתת, להנאתו, לסיפוקו, לריגושו...

רואה את עצמי עומדת עירומה מולו. רכונת ראש. ולא מצליחה לצייר את המשך התמונה. ואני מתחילה להבין למה. כי אני לא רוצה לצייר אותה. לא רוצה להכין בסיס, להתכונן, להציע, להשפיע. רוצה להשאר בחוסר ידיעה. במתח. על קצה העצבים המרוטים מציפיה. רוצה להיות בחושך. להבהל. להיות מופתעת. ללמוד הכל מהתחלה, כאילו לא הייתי עוד בשום מקום. כאילו חווה הכל מבראשית. רוצה להיות חסרת נשימה, כאובה, מלוטפת, מתמסרת, מענגת. רוצה להעלם, להסחף, לרעוד, לאבד שליטה. איך? בדרך שלו. שיוביל. שיקבע. שיגלה אותי. שיקח אותי לאן שחושב לנכון. ש...

גם טרם גיליתי את עולם השליטה, על טווח גווניו, הייתי ייצור מיני, סוג של נפש חופשיה. אוהבת סקס, אומנם הטרוסקסואלי, אבל פתוח וזורם. אולי בלי הרבה מילים, שלי, אבל בתקשורת פיסית ברורה וצלולה. סקס זה כייף. שאלות "שולטים" על מוצצת, בולעת וכד', תמיד משעשעות אותי. ברור שכן, בשמחה, בתאווה, ומה זה קשור לבידיאסאמ באופן ספציפי? גם אנאלי, לא שייך ל"בידיאסאם" בלבד. ואניליים רבים נהנים מקרבה ותשוקה גם במנח הזה, בלי להרגיש שחצו את רוביקון הסוטות.

הגברים שנכנסו לחיי, למיטתי, אלו שהגבתי אליהם, בעוצמות רגשיות וערגה מינית, היו ואניליים, אני מניחה, במושגים של בידיאסאמ "אמיתי" אם יש דבר כזה.

במבט לאחור, אני מזהה שהיה שם תמיד גם אלמנט של שליטה. משהו בהם ידע איך לקחת אותי למטה, גם בלי שזה יהיה בדיאסאמי ברייש גליי. אם זה באחיזת ידיים מעל לראש מקבעת ומבט תובע, תוך כדי החדירה הראשונית ועוד הרבה אחריה. או השתקה של האנחות בלחישת "שששש..." גם ב"תבקשי X, Y, Z" פה ושם, בשובבות, או במבט רציני, משפיט, או ב"אל תזוזי עכשיו", ועוד - בקטנה, בלי לקרוא לזה בשם, או לתת לזה משמעות מיוחדת, סתם כי זה מה שבא להם.

גם הואניליים ביותר, לקחו בדיוק את מה שרצו, כמו שצריך, ובכלל. גם בעדינות ורומנטיקה, יש מטרה, יש מיומנות, ויש דרכים להביא אישה לשיאים ולהתמסרות מוחלטת.

האהוב ששבר את ליבי באמת, פיסיקאי, התגלמות גיק המחשבים ההייטקיסטי, דקיק, ועדין מאין כמותו, לחלוטין שלט בי במיטה - וכפועל יוצא, בכלל - באופן מודע, על פי פרוגרמה משלו, בכלים של ידע נרכש - כמו למד טכניקות והתאמן ביישומן עד ששלט בהן באופן מוחלט. ובי באמצעותן.

איתו הייתי לעיתים קרובות מאד, אך ורק שלולית חסרת שליטה וזה בעדינות, נטולת רצון משלי, שרק ימשיך ויעשה בי את הקסמים שלו, בזמן ובמקום שמתחשק לו.

כשהלך, מצאתי את הבידיאסאם. תזמון?

עד עכשיו הכתיבה שלי התמצתה בטקסטים קצרים, במענה לשאלות. השאלות נתנו לי מקום וזמן לחשוב ולנסח את אותי, במקום הזה. עם המלחמות הפנימיות, עם החוויות הטובות יותר והטובות פחות. עם הלקחים, השיעורים, הקצוות, העוצמות המטורפות, האהבות האין סופיות, הזיונים הקיצוניים, החום, הקור, הרוע המזוקק, הנדיבות האין סופית, הטרנספורמציה, ועוד, ועוד.

לא יכולה לראותם אותם בחוץ, נקראים על ידי "כולם" מספרים מי אני, הלא מושלמת, השוגה, הפגיעה, הפנטזיונרית. חשיפה איומה, מפחידה, מביכה נורא.

מעכשיו אנסה לכתוב קצת או יותר, להעלות על הכתב את מי שאני כאן, להתנסח מול עצמי, להבהיר לי את הדברים שמרכיבים בי את העולם הזה. ואנסה שלא להלחץ מהידיעה שהמילים שלי, המשפטים והמחשבות - חשופים.

למה? כי אולי זו דרך להשתפשף, ללמוד, לחדד את הכישורים ואולי גם לפתח רעיונות, וגם כי הוא ביקש. וזה שימח אותי.