נוסעת צפונה כשנגלה אלי, תלוי נמוך, גדול בצורה מקסימה, ירח צהוב, בצורת ביצה, וזרק אותי בחזרה לחדר איתך.
נזכרת איך הכל נעלם כשהתחלת לגעת בי.
מלטף, מחבק, סוטר, מנשק, אוחז בשיער כמו בידית, מנוף, כמעט תולש את כולו מהראש.. נושף בלחישה הוראות אל תוך האוזן.
בודק אם אני בסדר. כן. אני בסדר, לגמרי בסדר, סוף סוף בסדר.
הנחת אותי על הברכיים, בין רגליך, לנשום ולהרגע. והייתי זקוקה לזה, לזמן הזה, אסופה אליך, פני בחלציך, עיניים עצומות, נושמת אותך פנימה, נשימות עמוקות, מכוונות, נפרדת מהיום שהיה לפני שהדלת נסגרה מאחורי, ממי שהייתי מול העולם, עד לפני דקה, ומשחררת. הכל נמוג והשפחה שבי, מצאה את הדרך חזרה, דחפה את כל העולם החוצה, וחזרה להיות אני.
נתת לי להיות עצומת עיניים. אם כשעצמתי לבד, אם בעזרת כיסוי. זה יותר קל לי כך, להעלם פנימה להתנתק מכל דבר שלא קשור לנוכחות שלך ולהתרכז רק בתחושות העור, ובצלילים שמפיק מגופי. ואת אלו שמשמיעה, את קולות הכאב, העונג הבלתי נשלט, אותם אתה מבקש שאחריש, שלא אפריע לך כל כך, מהסה אותי בששש... שלו, מרגיע, כמו מאלף סוסים שקיבל לידיו סוסה חדשה, חשדנית, עצבנית, רוטטת בחוסר ידיעה.
מרגישה כל תזוזה, כל מגע, כל הצלפה, כל ליטוף. שומעת כל צליל. ממתינה לתנועה הבאה שלך, למגע הלוקח, הבוחן, הלומד. אתה חוקר. אתה בודק אותי פנים וחוץ, בכאב ובעונג. התגובות שלי נמדדות, אתה בודק אם אני בהכרה, מבינה את מה שעושה בי, אם יודעת להגיד מתי לא יכולה יותר. מלמד אותי שיש לך את הדרכים שלך לקחת ממני עוד. עוד כאב, עוד התמסרות, עוד כניעה.
שונאת כשאתה סוטר לי, זה לא משהו שפגשתי קודם, לא בעוצמה, לא בתדירות, לא בהתכוונות המוחלטת. הכאב החד, העצמות של הפנים כואבות מתחת לעור ולשרירים הכואבים, והנשמה מתכווצת בהתרסה כבושה, נושמת פנימה את הכאב, מגישה את הפנים לעוד. לומדת להיות שלך.
והפה שלך, כל כך מפתיע, המעבר מסטירות צורבות לנשיקות חושניות, עדינות, סוערות, עמוקות, מלטפות, ומשם לשיניים חדות, על השפה, ננעצות בלי רחמים באפרכסת האוזן, בפטמה.
האזניים שלי הפכו ליעד תחת מתקפת חושים. יש לי רגישות מטורפת באזניים. לא, נשיכות לא מגרות אותי, מה שעשית לפני ואחרי, כן... נדמה לי שאי אפשר לגמור מזה, לפחות לא על פי הספרים, או שכן. אין לי מושג, אני משוכנעת שבאזניים שלי היו אורגזמות אתמול, בין כאבי גיהנום של נשיכות האפרכסת, כשאני תוהה תוך כדי, מתי אשמע את צליל הקריעה של העור והסחוסים המתפצפצים תחת שיניך.
אתה נהנה לשים מראה מול פני. להזכיר לי עד כמה נמוך הקיום שלי, מולך, יודע שהגאווה הפגועה יותר חונקת מכל עניבת חנק של חבלים. אתה שולף את ה"צעצועים" שהבאתי, משתעשע בהם, ובי, מגחך, מהאפקטים שלהם עלי, מהידיעה שכל מה שתעשה בי בכפות ידיך, יקח אותי כל כך הרבה יותר רחוק, אם תחליט, כשתחליט.
אתה חופר בתוכי, מותח את תוכי, בין עונג לכאב, דופק אותי ביד, באצבעות, מגחך כשלא יכולה להמנע מלזיין את עצמי אל מול ידך, מתחננת לעוד בלי להגיד אף מילה, נאנקת בעונג וכאב משולבים זה בזה עד שלא יודעת מתי זה כואב ומתי זה מענג, ומתי מזדיינת ומתי מזיין אותי, ומתי גומרת ומתי מתחילה ומי אני.
יש לך דרך להביאת אותי למקומות שלא הייתי בהם, להכיר לי צדדים חדשים בי, לקחת ממני תחושות שלא ידעתי שיודעת להרגיש. אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה, ללמוד אותך, להילמד על ידך, להחקר כמו צעצעוע חדש עם המון פטנטים נסתרים, כמו חיית מעבדה מרתקת.
מביטה במבט מצועף בביצת הירח הסוריאליסטי שתלוי שם מולי, מאיר באור הזהוב, הרך הזה שלו. יודעת שהוא תלוי שם כדי להגיד לי שהמראה הקסום הזה הוא עניין של זוית ראייה והשתקפויות, וגרוויטציה. כמונו.
