תל אביב, חורף 2002
רוח של סתיו נכנסה מהחלון הענק שמעלינו, מלטפת את הזיעה הקלה, את העור הלוהט. בלילות הקיץ הזה, אני מתגעגעת לחלון ההוא, של לפני עשור.
מעל ראשי, המונח בתשישות בשקע שמתחת לכתפו, שמעתי את קולו השלו "עוד דרך ארוכה לפנייך. יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתהיי שפחה אמיתית. בינתיים נקרא לך ‘הכלבה א'."
ואני, רועדת בכל הגוף, אחרי המגע התובעני, צמודה לאורך הגוף שלו מרגישה את ידו על כתפי, מקרבת אליו, אצבעותיו מלטפות בעדינות. אני נאספת לאט חזרה לאחת, שלמה, אצבעותי בשערו, בזקנו, מלטפות את פניו. מתנחמת בצליל קולו הרך, הקול של אחרי... כל מה שבאמת שמעתי היה הצירוף 'שפחה אמיתית' ושצפוי המשך.
טבעתי בהבטחה להמשכיות, להתפתחות, להעמקת הקשר.
ולא ראיתי את זה מגיע. כמו צליפת שוט, אבל הכאב הזה, החד כל כך, לא הרפה. אין סימן על העור. והימים העוברים אמורים לכאורה להקל על הכאב, על העצב. והם לא. אני אשמה. הצורך במגע שלו, בחדירה לגוף ולנפש, בכריעה הפעורה לפניו, היו חזקים ממני. חזקים מההבנה של הדרישות שלו לכנות מוחלטת, לאמת מזוקקת ולכניעה טוטאלית. וכל כך רציתי לשמוע אותו. לספר שמתגעגעת. לבקש שיבוא לקחת את שממתין. וטעיתי. והוא כעס, כל כך כעס. הצלפות החגורה העוצמתיות על הישבן המורם היו כאין וכאפס למילים שבאו בהמשך. בבכי החנוק שלי שמעתי, את המילים - הוא עוצר הכל, שולח אותי לדרכי. אף עונש אחר לא נראה לו מספק, או פתרון הולם. לא נותן סיכוי לקשר הזה, לא רוצה לקחת אותי כשלו. כשלתי, בידיעה, ואכזבתי מאד.
בלילות שאחרי, כאובה ונטושה, עוצמת את העיניים לתוך תמונות ההמתנה שלי, פעורה ומקבלת את הנוכחות שלו. בגעגוע לתחושות החדירה העמוקה, הכאב, ההכנעה. ההתמסרות. ומתעוררת אל תחושת החוסר, הגעגוע, מייחלת לסליחה. להזדמנות נוספת להוכיח שכן שווה, שיכולה. שבאמת כנועה, לו.
השבועות חולפים, אני עדיין חנוקה. רואה אותו בצ'ט ההוא ההיסטורי של IOL, בחדר הידוע לשמצה "דרושה צייתנית". לא מעזה לפנות. יודעת שאסור, יודעת שאם וכאשר יחליט שמוכן לשקול שוב. יעשה זאת בזמנו. כך אמר.
הטלפון מעיר אותי בצלצול מחריש. המכשיר הישן הלבן, עם החוגה החורקת, עדיין שימש בדירות השכורות של העיר. קולו ברור ועז, ואני בקושי לוחשת. שאל לשלומי. אני מנומסת. אבל כנה. "עצובה" "בגללי" "בגלל שאיבדתי אותך".
והוא מדבר אלי, שנצמדת לטלפון כאל מקור חיים, שומעת את המילים שניכוות במוחי, מסביר את שמוכן לתת: "לא תהיי שלי. לא תהיי שייכת. ללא מחוייבות. כלי, חור, מכשיר לפורקני, ותו לא. מוכן להשתמש בך. זה מה שאת רוצה?"
לא, אני רוצה יותר. אומרת. כאילו שהוא לא יודע. אבל אקבל מה שנותן. ובלבד שיבוא, ויקח, ויגע, ואהיה שוב, ולו לרגע, במחיצתו, תחתיו. פעורה ומקבלת את המגע החודר, הבועל את עומק הגרון, ועומק הישבן, בצריבה ממכרת. ונושמת שוב רק אחרי, כשמרגישה את הליטוף המרפרף, הנשיקה הרכה, שאומרת שמרגיש אותי.
ואכן כך, שבועות ארוכים בהם מדגים לי מה המשמעות של להיות חור. ואני מחכה לעוד. אין גבול להשפלות שסופגת. ולא מעזה להרים ראש בהתרסה. סופרת את הדקות והימים בין עצירת נשימה אחת למשניה. מתחננת בדממה לעוד.
מדמיינת שאולי מתרכך, אולי מתחיל לחזור בו, אולי מסכים לקבל אותי שוב. מצייתת ללא ויכוח, מבצעת הכל בכאב ובקבלה מוחלטת. מנסה להיות הכי ברורה שיכולה – אין לי כוונה להכשל שנית. הימים עובדים בסחרחורת של תחושות ורעידות. לא היו בי גבולות. לא נשמתי בלי לזכור את מהות קיומי, חורים לשימושו, כשיחפוץ, כשיזכור שקיימת לצורך זה בלבד. והוא עשה בזה שימוש. בדיוק כמו שאמר. בלי שום סטייה, בלי כל רמז שמכיר בי בכל דרך או צורה אחרת. דורש ולוקח, לא מוותר על מילימטר.
וערב אחד, קולו המשפיט באזני, מנחה, להפשיל מכנסיים בחצר האחורית המוזנחת, של הבניין המתפורר ההוא, להחדיר אצבעות לכוס הנוטף, ומשם לחור הישבן, להכין את החורים להגעתו הצפויה. כשנחה דעתו, כשהביא אותי לתחתית המוחלטת, למוכנות הרצויה לו, לפני שהורה להתלבש ולעלות לחכות בכריעה על קצה המיטה, כתמיד, פנים מוצמדות לסדין, ישבן מונף, ברכיים פסוקות, מוכנה לחדירה, הרשה לי לקרוא לו - אדוני.
