מה שתגיד

בתור אחת שיוצאת בסחרחורת חרדות מול כל סימן קלוש, או תיאורטי, שלא לדבר משוער (בראשי לחלוטין), של אי שביעות רצון מצידך, אני נושמת בשלווה. זה לא היה צפוי, שאהיה כך.

כלום לא צפוי איתך. בשקט שלך, באמירות הברורות, בהסברים, בבקשות - כן, אתה קורא להוראות שלך, בקשות  - מה שעושה את קיומן, משאת נפש. בקצב המתון, בהעמקת ההכרות, לפני הכל. בהבהרה שהשקט שלך לא טומן בחובו לקיחה שטחית, שצפויה לתת הכל, גם מה שעוד לא יודעת שאפשר לתת.

אמרת לי, שכשאני בכלוב אני נושמת טוב. והבנתי, שיש לי כלוב אצלך, וכשפותח את הדלת, ומרשה לי להכנס לתוכו, לא נועל אותה. כי יודע שלא אצא, עד שלא תורה אחרת. כי בכלוב שלך, נושמת טוב.