בשבילי, להיות נשלטת/שפחה/סאבית זה להתמודד כל הזמן עם דיסוננסים.
לא אוהבת כאב, ולא מזוכיסטית מצטיינת, אבל זקוקה לכאוב. כאב פיסי וכאב נפשי. שונאת שמשפילים אותי, בשביל מה זה טוב, הרי אני כאן, מקבלת מרות בלי להתווכח, למה להקשות עוד יותר? ויודעת שזקוקה גם לזה, להוכחה החותכת שזה השווי היחיד שלי, כלי לסיפוק צרכיו, בדרכו. שונאת ומבקשת.
פמיניסטית קיצונית, אבל כמו אחרות לפני, יודעת, שלא אני המצאתי את התחושות והמחשבות הפנימיות שלכאורה סותרות לחלוטין זו את זו - קדמו לי נשים אחרות, שהיו שם לפני. שיודעות שהפמיניזם הכי לוהט, שבוער בעצמותיהן, לא סותר את יכולתן ותשוקותיהן, ויהיו אלו האפלות ביותר, להניח ראש למרגלות אדונן, להיות כלי שרת לצרכיו, להשתייך באופן מוחלט. ולא, לא רבות הן אלו. ובוודאי שלא חושבת שזה קל או טבעי או דרכו של עולם ושל גבר באישה. אבל ככה אני צריכה.
מביך אותי לדעת לפעמים שזו אני, שאלו הצרכים שלי, שזה מה שמבקשת – לא עדיף להיות מלוטפת, נערצת, שלא לדבר על שולטת באיש שאוהב/באהוב? הרי המבוכה שלי מולו, היא כלי בידיו, השימוש שלו בחולשות שלי, נגדי/בעדי/בעדו, יכול להחשב ציני או אכזרי – אבל כשהוא עושה את זה נכון, אני זוחלת ואני עפה באותו זמן. את זה אין בואניל. גם לא בשליטה. רק באובדנה.
להיות עירומה זה קל. ולא, אני לא רזה, או צעירה, או חתיכה לוהטת. וכן, נבוכה מאד כשצריכה להתפשט בפני גבר בוחן. יותר קל בחשיכה, באור נרות רך, בליטופים הדדיים ונשיקות מלאות תאווה, להאמין שהוא לא באמת רואה הכל. ובכל זאת, עירום זה בקלות יחסית. יותר קשה לפתוח את הדלת לנבכי הנשמה, להסיר שריון מהלב, להוציא את עצמי, נקייה ממניירות, מגננות והתחכמויות, בלי מסכי עשן, ולבקש להיות שלך. להרכין ראש ולדעת שכשתנחת הסטירה על הלחי, כשתעלוב בי עד בכי, כשאקלל אותך בליבי בשפתיים חשוקות, אהיה בדרך אל ליבך.
