יש מי שחושב, שזה עדיין רלוונטי אלי, היום.
פורסם לראשונה בפורום אדונים ומשרתים, בשנת 2003.
סיכום ביניים
גישושי הכרות ראשוניים… סובבים כמו שני מתאבקים בזירה, כל צעד שקול, מידי פעם תנועה מגששת, בודקת נשלחת לעבר השני… כשללא אזהרה מוקדמת, אחיזת נלסון ואת צופה במלים המצמיתות על המסך… "ספרי לי מה הפנטזיה שלך?, מה משתוקקת שיעשה בך?"
הפעם מתחמקת ממענה בזמן אמיתי, נחלצת בעדינות מלפיתת השאלה המקשה, אבל יודעת שבסוף אצטרך לענות ואולי עדיף שאתחיל בדיון עם עצמי.
ממלאה מים חמים עם מעט קצף באמבט. גולשת למים ועוצרת נשימה עד שמסתגלת לחום. שוכבת עצומת עיניים. בשקט. חושבת. מנסה למצוא את החוויות שמרגשות אותי. בלי להשען על אוצר הפנטזיות הקולקטיביות של התחום.
מריצה את הדברים שקרו לי בשנה האחרונה בראש. מנתחת את מה שהחויות האלו עשו לי. מה נשאר כרישום משמעותי. התמונות אינן מרתקות או מרגשות. עוצמות הרגש שהיו שם משתנות למרות אולי הסממנים החיצוניים הדומים. כי האיש שמולי היה אחר.
נזכרת בימים הראשונים. כשנה אחורה. אחת נרגשת ומבוהלת, ללא מושג קלוש על סוג ה"משחקים" שאנשים מאמינים שהם חובה ואוטומטיים בכל מפגש. בנסיון לבנאליזציה של הכניעה במפגשים הראשונים. באבסורדיות שבה דרש ממני אחד לרדת על 4 וללקק את מגפיו בערך אחרי 3 צעדים שעשה מולי. ואת המהירות שבה נפתחה בפניו דלת היציאה והוא התבקש לצאת ולא על מנת לשוב.
כמהה להכנע. אבל באורח משונה (או שלא), לא כל מי שמיתמר בקלות מעל המספר המועט של הסנטימטרים שהם הגובה שלי, מצליח להביא אותי למקום שבו רוצה להיות. שבו הכניעה מובנת מאליה. ברורה. נכונה.
ולמה אני חושבת על כל זה במים. כי מנסה להבין מה עובד עלי. מה מרגש אותי. איפה אני. ויודעת - מה שמרגש אותי הוא האיש שמולי. העוצמה שלו. היכולת שלו לגעת בתוכי. להביא אותי ל 4 מנטאלית. השאר חשוב אבל פחות. אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שהמקום שהכי ארצה להיות בו מול הגבר שבחיי, זה ישובה מתחתיו, בין רגליו, נתונה לחסדיו, הייתי שולחת אותו לאישפוז. פמיניסטית כמוני, קרייריסטית, דעתנית, עצמאית... בלה, בלה, בלה.. וכן. אני כל אלו, לפעמים. אבל עם האיש שמחבק אותי, אני הכי חתלתולה קטנה ומפנקת. לא ווכחנית. לא עסוקה בהתחשבנויות. הכי שמחה כשמלטף לי את הראש, אומר שאני טובה, שמשמחת אותו, שמענגת אותו.
אני מול המסך והמילים באות. לא מוזמנות. ההתעסקות עם עצמי מזמינה גם מבט לאחור. לנסיון להבין את מה שכן השפיע, כן נגע.
מתעסקים באוננות. מותר, אסור, תגמרי, לא תגמרי, תאונני על פי פקודה, ספרי על מה את מפנטזת כש.... לא אוהבת לאונן. אבל לא מתביישת בצורך ובוודאי שלא נמנעת מכך כשצריכה פורקן. לא אוהבת את הלבד שבאוננות. ולא אוהבת את תחושת הריקנות בפורקן ה"מוזמן" הזה. כשמאוננת בדר"כ לא מפנטזת. אולי מריצה תמונה אחת כזו או אחרת בראשי. בדרך כלל של מי שאוחז בי, חודר לתוכי, שולט בגופי. אבל אין שם סצנה, או מעשה ספציפי.
מרוכזת בתחושת הגרוי על הדגדגן. עוצמת עיניים. מקשיבה לעצבים המגורים, למרוץ התחושות בגוף ובראש. לאט לאט מטפסת במדרגות הגרוי, מחפשת את המקום, הנקודה שבה הכל מתרכז, כואב, סוחט, מכווץ, מותח... ומנסה לתת לכל זה לעבור את המחסום הנוראי הזה של שליטה עצמית. לסתור את הוראות המוח על השרירים, על מיתרי הקול, על הנשימה... ורק כשהכל שם.. לפעמים... כשזה מצליח.. מתפרקת על באמת.
שני אנשים הביאו אותי למקום הזה. של קבלה מוחלטת, גם עם כלל מאבקים פנימיים קשים. הראשון, ללא צעצועים, ללא חוקים, ללא SSC (מי ידע בכלל על כל אלו.) באישיות ובאינטלקט חד, במבט מצמית, באמירה שקטה ובידיים כבדות, בעלבתיות. ארבעה חודשים של ציפיה חלפו בין המפגש הראשון והאחרון מתוך ארבעה. לא מערכת יחסים. לא קשר מהותי. לא התחברות. מפגשים ספורדיים. והמתנה חסרת פשר. והחוסר באלו הוא שבסופו של דבר דחף אותי לחיתוך. לעזיבה. לא חוסר היכולת לחכות. גם לא קיצוניות המגע והדרישות. (שעדיין לא בטוחה שיכולה לעמוד בכאלו) אלא חסרונו של הקשר האישי ההדדי. החיבוק האוסף. יודעת שלא אמורה לבקש "תמורה" להתמסרות ולכניעה. אבל לא יכולה להשאר שם למטה, מוכה, חבולה, מקופלת, ללא החום שבקבלה. גם אם אינה נראית ככזו למי שבא ממערכת יחסים "רגילה".
הקשר עם השני שהביא אותי למקום הזה של כריעה מרצון, נמשך, שוב באופן ספורדי, כשישה חודשים. הוא כמעט ולא כלל כאב. למעט עונש אחד. שליטה מנטאלית וכניעה פיסית, מינית היו המשחק שלו. הכנעת הרוח והאינטלקט שמולו היו גולת הכותרת. את ההנאה הגדולה ביותר שאב מהידיעה שיכול להוציא אותי מריכוז ושלווה מיד עם תחילת השיחה הטלפונית. בעצם היותו הוא. בשאלה מערערת, בהוראה לביצוע פעולה מיידית, בהבכה שלי את עצמי מול עצמי. התמוגג מהסוויץ' המוחלט בין השלום העיסקי הבוטח, לקול הקטן והחנוק שהמשיך מולו.
ואני? הרי מנסה לחוות, ללמוד, להבין...
נזכרת בסצנה אחת בה נפגשתי עם מי שכל מטרתו היתה לנסות עלי את כל השוטים שהצליח לאסוף במסעותיו בחו"ל. קושטתי במצבטים מפוארים. הוצלפתי בשלושה או ארבעה סוגי עור וז'מש. מרובי זנבות ואחרים. היה כאב מסויים, לא קיצוני. נקי. סטרילי. משעמם. כמו ניסוי במעבדה צפיתי בכלי המשחית המגוונים. הרגשתי אותם על העור. חלקם גם לא ממש גרמו לכאב. או כי הם כאלו או כי האיש, בבסיסו, אינו סאדיסט אמיתי. דוקא נחמד במידה מסויימת. רק שבינו ובין היכולת לשלוט בי... נו, היה רווח די גדול. וכשהכל נגמר. התלבשתי. חייכתי. נופפתי לשלום ויצאתי משם כמעט משועשעת. כמו טפלון. ללא שריטה, תחושה, או מושפעת בדרך כלשהיא. ולא לזה מייחלת.
פעמיים בחיי ספגתי ספנקינג "אמיתי". בהזדמנות הראשונה עוצמת המכות לא היתה איומה. המכות באו כהפתעה. כענישה על משהו מהותי. ואני התפרקתי לחתיכות. מהסיטואציה ובעיקר כי האיש שמולי היה מי שחדר לנשמתי. מתחננת שיפסיק. שלא יכעס. נשבעת שלא לחזור על הטעות. זה לא נמשך הרבה זמן. ותחושת עונג מפנקת של ליטוף אחרי, של חיבוק, של הכלה, לא היתה שם. רק אני, מקופלת עד עומק נשמתי. עצובה. נטולת מילים, כמו שאני בדר"כ מול מי שמגיע עמוק.
בשניה המכות היו חזקות ממש. ולמעט הכאב החיצוני הזה, שחלף אחרי זמן.. לא נשארה בי שום תחושה משמעותית. כי לאיש לא היתה שום משמעות בעיניי. המפגש היה מלאכותי. הקשר חסר מהות או עומק והמכות היו שם כי "עכשו אני חושב שאת צריכה ספנקינג.." כל העניין היה מאד תמוה בעיני. למה בדיוק אני "צריכה" את זה? מה המטרה? יש לזה מטרה? מה זה אמור לעשות לי? לאן זה לוקח? לא מרגישה כלום... חוץ מהרגשה קצת טיפשית של בזבוז זמן ואנרגיה...
עדיין עטופה במחשבות של אתמול. הנסיון הזה למצוא את עצמי, את מה שמשתוקקת אליו ליווה אותי למיטה. מכורבלת בפוך. המחשבות טסות. מנסה להבין איך אני מספרים על ההזדקקות למגע עוצמתי, כובש, מכאיב, מלטף, מרעיד, שולט. על כך שבלי החיבור לשליטה המנטאלית, לרגש, לאדם שמולי, אין משמעות לכאב, אין ריגוש אמיתי, אין חדירה לנשמה. העור אולי צורב, אבל אין ערך אמיתי לדברים. אני לא אדם של משחקים חסרי משמעות. (גם לא אוהבת בדיחות, לדאבון ליבם של מספרי הבדיחות המייגעים). לוקחת את עצמי ברצינות. למרות שלא חסרת חוש הומור. להיפך.
אבל במקום הזה, אני נורא רצינית. ומנסה להגיע למקום שבו אוכל להיות ישירה בלי להתחבא מאחורי קונבנציות. תחושתי היא, שחלק גדול מכך שאין לי יכולת לבקש דברים מוחשיים נובעת מכך שבעצם לא ממש התנסתי בדברים רבים במיוחד או מגוונים, או קיצוניים. או שכן ואני לא רואה אותם ככאלו. ושבעצם, מבקשת את מה שמי שמולי רוצה לתת, להנאתו, לסיפוקו, לריגושו...
רואה את עצמי עומדת עירומה מולו. רכונת ראש. ולא מצליחה לצייר את המשך התמונה. ואני מתחילה להבין למה. כי אני לא רוצה לצייר אותה. לא רוצה להכין בסיס, להתכונן, להציע, להשפיע. רוצה להשאר בחוסר ידיעה. במתח. על קצה העצבים המרוטים מציפיה. רוצה להיות בחושך. להבהל. להיות מופתעת. ללמוד הכל מהתחלה, כאילו לא הייתי עוד בשום מקום. כאילו חווה הכל מבראשית. רוצה להיות חסרת נשימה, כאובה, מלוטפת, מתמסרת, מענגת. רוצה להעלם, להסחף, לרעוד, לאבד שליטה. איך? בדרך שלו. שיוביל. שיקבע. שיגלה אותי. שיקח אותי לאן שחושב לנכון. ש...
