כחול ועננים

בקיץ אין בעייה עם השרוולים - הם קצרים או שהם בכלל אינם.
בחורף הם מכוסים בסוודרים וז'קטים.
אבל עכשיו, בסתיו הארוך והאמיתי הזה הם משחקים תפקיד ראשי.
חולצות עם שרוול ארוך. אתה לובש אותן בבוקר, קריר, קצת אירופאי שרוולים מורדים. צ'יק צ'ק אירופה מתרחקת ככל שהשמש עולה. חם לך. צריך לקפל שרוולים.
ואני מודה שאף פעם הם לא מתקפלים לי באופן ממש זהה. אני מדגיש - הם לא מתקפלים - זה לא שהבעייה היא בקיפול שלי. אז נגיד המצב הנכון להם במקום ובזמן הנתון הוא להיות מקופלים בקטנה, פעמים, שלוש, בין השעון למרפק. אין בעייה, אלא מה, לא יוצא אותו דבר. וגם אם יוצא הרי שאחרי דקה וחצי זה כבר לא, ירד, השתחרר.
ככה אני מעביר חיים שלמים בידיעה שיכול הייתי לדייק בקיפול השרוולים יותר, אולי בכל זאת הייתה לי יכולת השפעה בעניין. והשנים נוקפות ומזור אין.
אין מזור ?? בוודאי שיש. תצוץ לה יש מאין, או יש מיש אשה חייכנית שאכפת לה ממני - באופן כללי, ארוך טווח או לרגע קצר אחד. בגנים הנשיים טמונה יכולת לקפל שרוולים בצורה מושלמת, כמו עלי כותרת של פרח הנפתח שלם ומדוייק אל העולם. והיא, מחייכת, מבליעה שמץ קל שבקלים של התנשאות שרובה טובלת באימהות אינסופית והיא באצבעותיה הענייניות, הדייקניות, אוספת את השרוול, לאחר שפירקה את שרידי הקיפול שלי, ויוצרת שני קיפולים מושלמים, מדודים, יציבים. אלה בעצם קיפולים גבריים המאפשרים לי להשתמש בידי אותה אני מרים לחצי גובה לשם הבלטת הדברים החשובים שאומר לבני שיחי באשר אפנה באותו יום. למעשה אני כל כך שמח וגאה בשרוולים המקופלים שלי שאין סיכוי שאפרק את הקיפול המושלם הזה אי פעם.