כחול ועננים

דלק היא ממלאה במאה שקל, תמיד, כאילו יש בכך בכדי לחסוך. אני דווקא אוהב לשחק ב"בוא נבדוק אם המכונית יכולה לנסוע גם על אדים של דלק" ומתדלק בשלוש מאות תשעים.
קפה היא שותה קר, עם קוביות קרח שנותרות בתחתית הכוס והיא ממלאה בהן את פיה ומוצצת בקולות שאני לא ממש אוהב. אני שותה אותו חם, גם בקיץ, ואחר כך מזיע חצי שעה.
את הכרובית היא מבשלת בישול יתר עד שהיא הופכת למרשמלו זהוב. אני אוהב אותה מתפצחת בנגיסות.
היא יכולה לשמוע שש מאות פעם את אותו הדיסק של שלמה ארצי. לי הספיקו פעמיים. היא על רשת ב', אני על גלי צה"ל.
שנינו חושבים שגאולה אבן היא אשת המסך היפה ביותר בישראל ושנינו חוששים מאפשרות פגישת פתע בסמטה אפילה עם יונית לוי.
היא מתגוננת, אני תוקף,
היא דוהרת, אני מתעלף
היא לא זוכרת, אני שוכח,
היא הלוך וחזור, אני סולח.
אני של חול, היא של שבת
אני על ההר והיא במקלט
ומה שיש הוא מה שיש
ומה שאין הוא מה שאין
ומה שיהיה זה היש והאין שביניהם.

הלילה הקצר בשנה נמוג תחת קרני שמש ולחות מתגברת. איזה תיאום אוניברסלי עם אפוקליפסת החופש הגדול...!
מסימניה כפי שהשתקפו הבוקר:
1. שמתי כרטיס חנייה שהוצאתי מהמדחן, די בניגוד להרגלי. קיבלתי דוח כי הפתק נפל מהחלון.
2. מעבר לכביש זועקים צלילים מחרידים ומציפים את המרחב במה שהשכן המתבגר הפנים, בשל חינוך לקוי במהלך שנותיו העלובות - שזו מוסיקה.
3. את ההמולה הצרחנית קוטעת אזעקה עולה ויורדת. אזרחים רדו למקלטים. המלחמה בדרך וגם אם תתעכב בוא תבוא.
4. בעל המכולת שלי סוגר. המשכיר המניאק העלה לו את שכר הדירה ברמות מטורפות שאין אדם שקול שיעמוד בו. עשרים שנה במכולת, עם שקשוקה להמונים וודקה מתחת לשולחן בכוסות פלסטיק למכורי הבוקר - לא הולכות ברגל.

יונתן פולארד. איש קשיש, חיוור, עם עודף משקל ושיער דליל המונח על ראשו כמו היה הוא שריד ממרד נעורי הסיקסטיז.
יונתן פולארד, איש חיוור, כנראה יותר תמים מאשר לא תמים, כלוא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה המערבית הגדולה, הידידה הגדולהו, האחות הגדולה שלנו - 26 שנים.
מעולם לא נכלא בישראל רוצח לתקופה כה ארוכה.
זה לא קרה אצלנו מפני שהאחות הקטנה עולה על האחות הגדולה. זה קורה הרבה במשפחות. מפני שהאחות הקטנה, ישראלה, יודעת, בסיוע השמיים, את עומקה של נפש האדם, את עומקם של הרחמים, המחילה והחמלה.
אמפריה שאינה יודעת חמלה לא תשרוד. הראו לי אמפריה כזו לאורך ההיסטוריה ששרדה. ישראל תשרוד, בזכות האנושיות הזו שאין דומה לה, זו שצריכה להיות נר לרגליו של העולם אשר ממאן כדרכו לקבל מוסרות קדושה פנימית ולכן מתעמר בחומל. זה מן מנגנון העתקה מתוחכם שכזה, מעוות שכזה.
ולכן בא להקיא מפסטיבל ה"שחרורו של פולארד להלווית אביו". בא להקיא מפני שהאב המת, זה שגסס במיטתו שעה שבנו עודנו כלוא נצח נצחים בשל פעולתו למען ישראל, לא זכה לאחוז ביד בנו רגע בטרם עצם עיניו. בא להקיא מפני ששחרורו של יונתן היה צריך להתבצע עוד באלף הקודם, שם היה על אותם פוצי פה קולניים למען שחרורו "לשעות אחדות להלוויה" לעלות על בריקדות ולדרוש (!) את שחרורו מהאחות הגדולה ברגעיה הבזויים. שם היה צריך להתגבר על החשש הגורם לצקצקנים להלך על בהונותיהם מול חדרו של הדוד סם ולדפוק בעוצמה על הדלת.
ועכשיו..., עכשיו כשרוב חייו מאחורייו, לבטח שנות עלומיו וגברותו, עכשיו הם מתחננים לשחרור של שעות אחדות. בא להקיא על ראשיהם מגודל הבושה עד שתכוסה כל הצדקנות המאוסה וידבק הסירחון בשטיחים של החדר הסגלגל.
זעקה ציבורית למען שחרורו המיידי של פולארד חשובה מכל התקשקשות קוטג' ילדותית (שאגב, קניתי השבוע אריזה זוגית ב 13.50 ש"ח). אין לתת לתחינה המושפלת של ראשי המדינה המייחלת לשחרור של כמה שעות לתפוס את מקום הדבר האמיתי: שחרורו המיידי של פולארד! נראה את כל חכמי הקוטג' מחרימים את ארה"ב, תוצרתה ותרבותה עד שהוא ישוחרר!

עד לא מזמן היה כח השליטה של האליטות במשטרים הדמוקרטיים בעדריהם הפועים, מרוכז ביכולת נציגיהם עלי אדמות, קרי - אנשי הפרסום, השיווק והתקשורת לחלל את המנגינה הנכונה. אלה היו מתאמנים בחדרים על המנגינה עד שהסכימו ויצאו איתה לתקוף את מוחותיהם הוורדרדים כמרשמלו של הכבשים, והיו מוליכים אותם בעקבותיהם אל מעיינות ההבל והזבל שמניבים בסופו של דבר את התשואות החולניות לטייקונים.
השיטה הזו הוכחה כמעולה, בפרט לאחר שכלי השליטה האולטימטיבי, הטלוויזיה, ולאחריו מסך המחשב, אומץ בתאווה עד העצם בידי הנשלטים. עדיף לשלוט בהמונים כשהם פועים ומכשכשים בזנב באמצעות בקבוק קוקה קולה ושמפו מאשר באמצעות רובים בכיכרות.

הפייסבוק, הכלי שהביא את השליטה בעדר לכדי שכלול משמעותי שעונשיו טרם נחשפו כולם, הוא פיתוח כלי שליטה שעובד אחרת, כלי מתוחכם משמעותית. בפייסבוק הנשלט בכלל חושב שהוא שולט. זה גאוני !!
הנה הקוטג', לא בהכרח הגבינה הגושנית, אלא המשל. הקוטג'. הנה, אומרים הכבשים לעצמם, מחייכים בשביעות רצון עצמית וטופחים זה על שכמו של זה טפיחות פייסבוקיות: עשינו את זה. הראנו להם שאפשר. להם, אפשר. ומה הראינו להם? הראינו שכשאנחנו מתאגדים סביב רעיון ומפיצים אותו במרחב הוירטואלי הוא צובר תאוצה, צובר כוח ומי יודע לאן אפשר להגיע עם זה. הנה, תראו איך הם מתפתלים עם הקוטג', תיכף אפילו יפתחו את השוק ליבוא. הראינו להם מזה!

כבשים טהורות מרשמלו, הדבר היחידי שהראתם להם זה שתהליך הפיכת מוח למרשמלו הוא בלתי הפיך. מוח שעבר תהליך ארוך שבסופו הושתל בו צ'יפ שליטה מרחוק לא ישוב להיות מוח החושב עצמאית ורציונלית. הוא יחשוב את המחשבות שהם רוצים שתוח כזה יחשוב, תוך שהוא חושב שהמחשבות הן שלו. קוטג'. שבע שמונים או שש תשעים. אולי אפילו - מה יש - שש שלושים וחמש. מי יודע, איזה ניצחון!

ולא כך היא. זה מאבק חסר משמעות שכל כולו כלי בידי הכוחות החזקים. יירד המחיר? אז יירד. לא יירד? אז לא. ואם יירד אז יעלה במקום אחר. חוק הכלים השלובים. כי מי שמחזיק בכלים הוא היודע והוא הרואה והוא המבין והוא השולט.
עכשיו כל רעיון אווילי שמישהו הוגה בפינת הסלון שלו, יגיע לפייבוק, ירוץ קצת עד שייפול בקול ענות חלושה בפינה נידחת. ואם יתרומם קצת, הרי שיחייכו הטייקונים, ינידו ראש, יאותתו לאיזה איש שיווק מרוצה מעצמו לטפל בבעיה וישובו אל השוד הגדול שאין לעוצרו.

מן המרפסת

בנפול אביון
קלוש?ר
הונפה מן המרפסת
יד כ??ל?אח?ר.
ב??נ?פול אדון
אוצר
התייפחה על המרפסת
יורשת המחר.


[b]

האנרגיות של אתמול, זה הסימבולי, הכולל בתוכו את הימים החולפים כולם - מתפזרות ומחווירות בהתרחקן עד שנעלמות ואיני זוכר מה אצרו בתוכן.
מראות שהסעירו, שהחרידו, שהרגיעו, אינם, ולא יסעירו עוד לעולם.
מגע בעור, רך וענוג, חד וכואב. אינם.
ריחות שנשמתי מלוא ריאות ונסעו בדמי, צובעים את הכרתי בריבוא צבעים.. אני מריח מעולף מעונג, ואינם.
הקול, של השיער הסובב בפראות את הפנים, של הנשימות המהירות, מוסיקה רחוקה - היו לערפל מתפזר.
החיים מתנקזים אל הרגע, הרגע הזה - לפניו עמדה הציפייה אל הרגע ואחריו - הזיכרון המתפוגג.
העזים שבריגושים, העמוקות שבתחושות, מתבטלים בפני הרגע החדש.
ואני מנסה, כמוכם, לנצור את מליארדי הרגעים בזיכרון העייף, המבקש שקט, מנסה, כמוכם, ליצור לי רגעים חדשים, רגע ועוד רגע, מבלי לצקת בו את המשמעות של רגעים שאינם עוד. זה החיפוש והאחיזה בתוכן הנכון לי, למי שהנני, כאן ועכשיו, רק כאן ועכשיו.

כשהרצל כיתת רגליו בין שליטי, מדינאי ובנקאי סוף המאה ה-19, תחילת ה-20, הוא ניתקל בהרבה סירובים. אמנם דלתות נפתחו בפניו, מן הסתם היה לו את כושר השכנוע ליצור פגישה ראשונה, אבל הפגישות הניבו בעיקר הנהוני ראש מנומסים ודחייה של העיקר שהיה -שטח ליהודים בארץ ישראל, אישורי התיישבות בשטח ליהודים וכסף ליהודים.
באותם ימים לא היו עסקני צמרת ברמתו של הרצל עושים דרכם במחלקה ראשונה בבואינגים מצוחצחים אלא ברכבות קיטור וכרכרות, מסעות של ימים רבים.
העיקר, כשביקש פגישה עם שליטי רוסיה, דחו אותו כולם זולת שר הפנים. גם בפניו שטח הרצל את טיעוניו המשכנעים שכדאי לרוסים לשלח את היהודים מארצם ולהיות מעורבים בפיתרון (לחץ על הטורקים, אבותיו של יקירנו ארדואן, שיאשרו ליהודים התישבות בא"י). למה כדאי? כי היהודים שנואים על הרוסים, ולא רק זה אלא שהם תמיד מצליחים איכשהו לתפוס להם את המישרות הכי טובות, אז יאללה, תעיף אותם מפה ויקימו להם היהודים מדינה משלהם, ישבו בפינתם המידברית, שלא יטרידו עמים נשגבים להם, רוסים וגרמנים למשל.
אך הרוסי הנ"ל היה אנטישמי לא קטן שלא בחל בפרעות ופוגרומים, ושחיטת יהודים אפילו הסבה לו שמחה לא מעטה. אז למה לשלוח אותם? ביומנו ציין לעצמו הרוסי החביב שהרצל הוא אדם מרשים אבל ללא ספק תימהוני.
התימהוני הזה השיב את נשמתו לבוראו כאדם צעיר בן 44 בלבד, מותש ממאבקים מדיניים ובעיקר ממאבקים פנים יהודיים שהחלו די בסמוך להתאגדות חובבי ציון מתפוצות אירופה וצפון אפריקה.

הנטייה האנושית היא הרי להקשיב בעיקר למי שמיטיב לבטא את הידוע והמבוסס ולדחות את מי שמאיר פינות חשוכות, אחרות, לא ידועות.

מוסר השכל: לא כל תימהוני הוא הרצל אבל לך תדע מי מבין התמהונים הוא כן.

שעון הקיר שבחדר מתקתק את שניותיו. נדיר שאני שומע אותו, את התקתוק הדק, המונוטוני. רוב הזמן, רוב הימים, הוא נבלע בשאון היום, הרעש המעורבב הנברא בכל פעם מחדש. עכשיו אני שומע אותו.
עכשיו אני שומע את השניות.

קמתי מהורהר הבוקר., מבקש לדייק לעצמי את עצמי.
היו בי שורות השיר:
ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת
לא אראה עוד
עד יום מותי

וראיתי את המשורר, אולי נעור אף הוא בבוקר, ער ומבחין בתקתוק השעון שעל קיר חדר עבודתו, והוא יוצא את ביתו, מפנה ראש ורואה מולו, על בדי העץ הגבוהים, ציפור.
יתכן וראה אותה בצעידתו לעבר המכונית, יתכן ובצאתו מפגישה בעיר אחרת.
והציפור, יפה לכשעצמה אבל לבטח יש יפות ממנה, ביערות העד של האמזונס למשל, נדירות ממנה, מושכות ממנה, אבל היא הציפור שלו באותו רגע מיוחד. יפה מכולן.

הוא ראה את הציפור והציפור אף היא ראתה אותו. שניהם מביטים זה בזו ולרגע העולם עוצר לגבי שניהם מלכת. רגע נדיר שלמשוררים ניתנה הזכות להבחין בו טוב מאחרים.
וזה הרגע שלהם, יארך ככל שיארך. אל להם לקצרו ואל להם להאריכו, אולם כל עוד הוא נמשך הם נאחזים זה בנפשה של זו.
המפגש הזה הוא המפגש הנותן טעם לכל הרגעים האחרים.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי.

כוונתו של הכותב, לדעתי, שהם נקרו זו על דרכה של זה.
רגע, בשונה מיחידת זמן שמודד השעון - אינו ניתן למדידה. יש לו התחלה, אמצע וסוף והוא מלא.
וברגע הזה שלהם, היופי שנוצר אינו בר העתקה, אינו נסמך על צבע הנוצות ועל הפגישה ממנה יצא המשורר. יופיו של הרגע הוא בנדירותו. יופיו בנקודת ההצטלבות של שתי נפשות שהן, ככל הנפשות - נזקקות ומבקשות. לרגע הן מוצאות.

הציפור, אולי היא נעה בין עצי השכונה וכאן ביתה, ואולי הגיעה זה מכבר מפינלנד, חוצה בכוח כנפיה ובתבונת מחשבתה את היבשת ואת הים.
וכשהוא אומר את הידיעה הכואבת שזה הרגע רב היופי, רגע שבו מתגלה בשבריר שניה אינטימיות ומשיכה אינסופית, רגע טהור ונקי,נשמה נוגעת בנשמה, הוא קובע באותה נשימה את העובדה שזהו רגע בלתי חוזר. יפה מאין כמותו אבל מותו חזוי.

עכשיו מה?
סוף הדרך, האם יתמו הרגעים היפים?
לא. הרגע הזה אינו בר שחזור. הציפור הזו תפרוש כנפיה, מה שהוא אינו מסוגל לעשות, ותעוף.
הוא אינו מסוגל לעוף כמותה, לא כמעופה מעל גגות השכונה ולבטח לא מעל הרי הקארפטים.
אך רגעים יפים מאין כמותם מחכים לו מחר ומחרתיים אם יידע לשאת עיניו אל צמרות העצים.

ובכל זאת, את הרגע הזה הוא רוצה.
נזהר שלא להושיט יד נמהרת, פן תיבהל.
יכול הוא גם להחריש ולא לומר דבר. אולי יארך הרגע.
יכול הוא לפנות אליה, לעמוד חשוף באור, שתראהו כפי שהוא. הן גם לה יקר הרגע. גם היא מבקשת לצלול אל רגע רב יופי.
[b]

חזרתי מהשוק.
סוף השבוע יורד על השוק, שמי תכלת וחמימות חורפית, ועדיין הומה סביב, כתף אל כתף, שקיות מתפקעות וצעקות רוכלים האומרות קלמנטינות ותאוות חיים.

תמיד כשאני בוחר גזרים או מלפפונים או קישואים, אחד אחד מתוך הערימה הפירמידית, אני לא מצליח למקד את מחשבתי לכדי סלט ובישול בלבד.

השבוע רצתי בשדות. זה כיף לרוץ על האדמה הכבושה אחרי הגשם. האוויר צח וצלול, הריאות אומרות תודה על כל נשימה מעגלית עמוקה בקצב הצעדים.
השדות משתנים כל הזמן. השבוע לא יהיו כמו בשבוע החולף.
על דרכי נקרתה חבורת נערים ערבים, אפילו ילדים.
פעם ילדים יהודים היו בשדות, היום רק הערבים.
ככה בא מולם על שביל העולה לכיוונם איש רץ.
הם נופפו לי לשלום שזה נעים מאוד בדרך, נופפתי קטנה בחזרה ואחד צעק לי שכל הכבוד, גם זקן וגם רץ.
חזרתי דרך שביל אחר ובינתיים גם הם העתיקו את מקומם לשם. ילדון אחד פספוס נגרר אחריהם בוכה. לא התייחסו אליו מספיק.
ושוב הילד ההוא עם הכל הכבוד שלו, אמיתי לחלוטין, הכריז שכל הכבוד לי ושסבא שלו בכלל לא יוצא מהבית.
עברתי בינהם והחלקנו כאפות ימין ושמאל במקביל.
וחשבתי לעצמי שאבא שלי שמבוגר מסבא שלו צועד כל יום בים
ושכל הכבוד לי שאני זקן ובכל זאת רץ בשדות.

ואלה המחשבות שלי עכשיו, רגע לפני כניסת השבת, המלכה האמיתית.
שלוש שעות לפני שאני מצטרף לארוחת ערב משפחתית עם ההורים שלה, אחיה ומשפחתו. לא יאומן כי יסופר.

הנה המעגל נסגר, השדות מגדלים את ירקות העתיד והמקרר שלי מלא בתנובתם, הגזר של ההווה.

שבת שלום לכל קורא ולכל קוראת

שלווה, תקווה ואהבה.

בלילה ניסו לחמם אותנו המזגן מכאן והרדיאטור משם, שתי זויות, שני יצרני חום מסוג שונה.
חום הגוף ואש הקרב הוסיפו משלהם, קרב מהסוג הטוב.
היה חם ומאוד נעים.
אחר כך שמיכת הפוך עטפה אותנו והתמסרנו גם לה.

בעומק הלילה קמה ללכת ושאלה אם אני לא מרחם עליה.
אמרתי שקצת, הרי גם אני הייתי שם בשבוע שעבר, קם ממיטתה בדמי הליל(!)
יש בקימה הזו אל השקט והקור משהו מקסים, גם אם אינו שייך לתחום הפינוק. הרחוב הריק, הצינה שמכה בגוף שעזב מיטה חמה והוא צועד עכשיו על מדרכה בנקישת עקבים מהדהדת, מנוע המכונית הנעור לחיים בתוך ים השינה שסביב, קורע לרגע את השקט ונוסע, עומד לבד ברמזור האדום.
אבל אתמול זו הייתה היא, לא אני.
בבוקר יצאה לעבודה כשעל גופה התחתונים האדומים שלי.

שמש נעימה מגביהה במזרח, מבטיחה ליטוף חמים.