כחול ועננים

שעון הקיר שבחדר מתקתק את שניותיו. נדיר שאני שומע אותו, את התקתוק הדק, המונוטוני. רוב הזמן, רוב הימים, הוא נבלע בשאון היום, הרעש המעורבב הנברא בכל פעם מחדש. עכשיו אני שומע אותו.
עכשיו אני שומע את השניות.

קמתי מהורהר הבוקר., מבקש לדייק לעצמי את עצמי.
היו בי שורות השיר:
ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת
לא אראה עוד
עד יום מותי

וראיתי את המשורר, אולי נעור אף הוא בבוקר, ער ומבחין בתקתוק השעון שעל קיר חדר עבודתו, והוא יוצא את ביתו, מפנה ראש ורואה מולו, על בדי העץ הגבוהים, ציפור.
יתכן וראה אותה בצעידתו לעבר המכונית, יתכן ובצאתו מפגישה בעיר אחרת.
והציפור, יפה לכשעצמה אבל לבטח יש יפות ממנה, ביערות העד של האמזונס למשל, נדירות ממנה, מושכות ממנה, אבל היא הציפור שלו באותו רגע מיוחד. יפה מכולן.

הוא ראה את הציפור והציפור אף היא ראתה אותו. שניהם מביטים זה בזו ולרגע העולם עוצר לגבי שניהם מלכת. רגע נדיר שלמשוררים ניתנה הזכות להבחין בו טוב מאחרים.
וזה הרגע שלהם, יארך ככל שיארך. אל להם לקצרו ואל להם להאריכו, אולם כל עוד הוא נמשך הם נאחזים זה בנפשה של זו.
המפגש הזה הוא המפגש הנותן טעם לכל הרגעים האחרים.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי.

כוונתו של הכותב, לדעתי, שהם נקרו זו על דרכה של זה.
רגע, בשונה מיחידת זמן שמודד השעון - אינו ניתן למדידה. יש לו התחלה, אמצע וסוף והוא מלא.
וברגע הזה שלהם, היופי שנוצר אינו בר העתקה, אינו נסמך על צבע הנוצות ועל הפגישה ממנה יצא המשורר. יופיו של הרגע הוא בנדירותו. יופיו בנקודת ההצטלבות של שתי נפשות שהן, ככל הנפשות - נזקקות ומבקשות. לרגע הן מוצאות.

הציפור, אולי היא נעה בין עצי השכונה וכאן ביתה, ואולי הגיעה זה מכבר מפינלנד, חוצה בכוח כנפיה ובתבונת מחשבתה את היבשת ואת הים.
וכשהוא אומר את הידיעה הכואבת שזה הרגע רב היופי, רגע שבו מתגלה בשבריר שניה אינטימיות ומשיכה אינסופית, רגע טהור ונקי,נשמה נוגעת בנשמה, הוא קובע באותה נשימה את העובדה שזהו רגע בלתי חוזר. יפה מאין כמותו אבל מותו חזוי.

עכשיו מה?
סוף הדרך, האם יתמו הרגעים היפים?
לא. הרגע הזה אינו בר שחזור. הציפור הזו תפרוש כנפיה, מה שהוא אינו מסוגל לעשות, ותעוף.
הוא אינו מסוגל לעוף כמותה, לא כמעופה מעל גגות השכונה ולבטח לא מעל הרי הקארפטים.
אך רגעים יפים מאין כמותם מחכים לו מחר ומחרתיים אם יידע לשאת עיניו אל צמרות העצים.

ובכל זאת, את הרגע הזה הוא רוצה.
נזהר שלא להושיט יד נמהרת, פן תיבהל.
יכול הוא גם להחריש ולא לומר דבר. אולי יארך הרגע.
יכול הוא לפנות אליה, לעמוד חשוף באור, שתראהו כפי שהוא. הן גם לה יקר הרגע. גם היא מבקשת לצלול אל רגע רב יופי.
[b]