כחול ועננים

כשהרצל כיתת רגליו בין שליטי, מדינאי ובנקאי סוף המאה ה-19, תחילת ה-20, הוא ניתקל בהרבה סירובים. אמנם דלתות נפתחו בפניו, מן הסתם היה לו את כושר השכנוע ליצור פגישה ראשונה, אבל הפגישות הניבו בעיקר הנהוני ראש מנומסים ודחייה של העיקר שהיה -שטח ליהודים בארץ ישראל, אישורי התיישבות בשטח ליהודים וכסף ליהודים.
באותם ימים לא היו עסקני צמרת ברמתו של הרצל עושים דרכם במחלקה ראשונה בבואינגים מצוחצחים אלא ברכבות קיטור וכרכרות, מסעות של ימים רבים.
העיקר, כשביקש פגישה עם שליטי רוסיה, דחו אותו כולם זולת שר הפנים. גם בפניו שטח הרצל את טיעוניו המשכנעים שכדאי לרוסים לשלח את היהודים מארצם ולהיות מעורבים בפיתרון (לחץ על הטורקים, אבותיו של יקירנו ארדואן, שיאשרו ליהודים התישבות בא"י). למה כדאי? כי היהודים שנואים על הרוסים, ולא רק זה אלא שהם תמיד מצליחים איכשהו לתפוס להם את המישרות הכי טובות, אז יאללה, תעיף אותם מפה ויקימו להם היהודים מדינה משלהם, ישבו בפינתם המידברית, שלא יטרידו עמים נשגבים להם, רוסים וגרמנים למשל.
אך הרוסי הנ"ל היה אנטישמי לא קטן שלא בחל בפרעות ופוגרומים, ושחיטת יהודים אפילו הסבה לו שמחה לא מעטה. אז למה לשלוח אותם? ביומנו ציין לעצמו הרוסי החביב שהרצל הוא אדם מרשים אבל ללא ספק תימהוני.
התימהוני הזה השיב את נשמתו לבוראו כאדם צעיר בן 44 בלבד, מותש ממאבקים מדיניים ובעיקר ממאבקים פנים יהודיים שהחלו די בסמוך להתאגדות חובבי ציון מתפוצות אירופה וצפון אפריקה.

הנטייה האנושית היא הרי להקשיב בעיקר למי שמיטיב לבטא את הידוע והמבוסס ולדחות את מי שמאיר פינות חשוכות, אחרות, לא ידועות.

מוסר השכל: לא כל תימהוני הוא הרצל אבל לך תדע מי מבין התמהונים הוא כן.