כחול ועננים

חזרתי מהשוק.
סוף השבוע יורד על השוק, שמי תכלת וחמימות חורפית, ועדיין הומה סביב, כתף אל כתף, שקיות מתפקעות וצעקות רוכלים האומרות קלמנטינות ותאוות חיים.

תמיד כשאני בוחר גזרים או מלפפונים או קישואים, אחד אחד מתוך הערימה הפירמידית, אני לא מצליח למקד את מחשבתי לכדי סלט ובישול בלבד.

השבוע רצתי בשדות. זה כיף לרוץ על האדמה הכבושה אחרי הגשם. האוויר צח וצלול, הריאות אומרות תודה על כל נשימה מעגלית עמוקה בקצב הצעדים.
השדות משתנים כל הזמן. השבוע לא יהיו כמו בשבוע החולף.
על דרכי נקרתה חבורת נערים ערבים, אפילו ילדים.
פעם ילדים יהודים היו בשדות, היום רק הערבים.
ככה בא מולם על שביל העולה לכיוונם איש רץ.
הם נופפו לי לשלום שזה נעים מאוד בדרך, נופפתי קטנה בחזרה ואחד צעק לי שכל הכבוד, גם זקן וגם רץ.
חזרתי דרך שביל אחר ובינתיים גם הם העתיקו את מקומם לשם. ילדון אחד פספוס נגרר אחריהם בוכה. לא התייחסו אליו מספיק.
ושוב הילד ההוא עם הכל הכבוד שלו, אמיתי לחלוטין, הכריז שכל הכבוד לי ושסבא שלו בכלל לא יוצא מהבית.
עברתי בינהם והחלקנו כאפות ימין ושמאל במקביל.
וחשבתי לעצמי שאבא שלי שמבוגר מסבא שלו צועד כל יום בים
ושכל הכבוד לי שאני זקן ובכל זאת רץ בשדות.

ואלה המחשבות שלי עכשיו, רגע לפני כניסת השבת, המלכה האמיתית.
שלוש שעות לפני שאני מצטרף לארוחת ערב משפחתית עם ההורים שלה, אחיה ומשפחתו. לא יאומן כי יסופר.

הנה המעגל נסגר, השדות מגדלים את ירקות העתיד והמקרר שלי מלא בתנובתם, הגזר של ההווה.

שבת שלום לכל קורא ולכל קוראת

שלווה, תקווה ואהבה.