הבת שלי ראתה טלויזיה בסלון כשסיימתי איזו פגישה עסקית של מוצא"ש עם בחור צעיר ומוכשר שאמור לבנות לי אתר אינטרנט צנוע.
אני אוהב לצפות איתה כשאנחנו על הספה, מערבבים רגליים ומסתלבטים על העולם הוירטואלי החולף למולנו.
לעיתים העולם הזה קופצני וססגוני, לעיתים דל ויומרני, לעיתים דרמטי, לעיתים ספורטיבי.
בגלל שאני אוהב לצפות לצידה אז אני מוותר לא מעט ומוכן לראות גם כוכבים שנולדים לי מול העיניים, רקדנים מתגלגלים, שופטים מברברים ומפיקים סופרים כסף.
בתמורה היא לפעמים מוותרת לי ומוכנה לראות איתי סרטים רציניים, אפילו סרטים של זקנים.
בענייני ספורט אנחנו מסתדרים מצויין; כדורגל לימדתי אותה מזמן והיא יודעת אפילו מזה אופסייד. את קרבות האגרוף והקיק למיניהן היא גם אוהבת ואנחנו בוחרים לפני הקרב מי הפייבוריט שלנו והולכים איתו באש ובמים.
יש לנו מערכות מוצקות של נימוקים וסיבות מדוע דווקא הוא ולא האחר, כמו למשל - התסרוקת, הקעקועים, צבע הכפפות וההבעה הכללית של אישיותו.
על כל פנים, איך שאני מגיע לסלון עם בונה האתרים, אני רואה שם על המסך עוד צעיר אחד, רציני נורא, אש ולהבות מרצדות סביב, פילטרים כתומים מעצימים את האווירה, מוסיקת קו אחורי רוחשת, בוחשת, אורבת ברקע, ללמדנו על הדרמה הצפונה.
הצעיר הרציני נורא קורא לבחורה אחת, צעירה גם היא, רזה וחטובה ואומר לה "שהשבט אמר את דברו" החליט שהיא צריכה ללכת.
המסך מתמלא בהוד נורא כשהוא מורה לה להביא לפיד ומכבה אותו בטקס שמזכיר את הקו קלוס קלן לפני שהם תולים שחור אומלל באלבמה.
קלוז אפ על פניה של רזה וחטובה אחרת שאור לפידים מרצד על פניה בדמי הליל. נחל דמעות חרישי קולח על פניה.
זו השרדות מסבירה לי הקטנה, וההיא בוכה בגלל שהחברה שלה עוזבת.
מתברר שהן מכירות שבועיים
ומתברר שמי שישאר אחרון יזכה במליון שקל.
וחשבתי לעצמי שהדמעות החטובות שלה
משכנעות כמו הרצינות של הבחור
כמו התכנסות השבט במערה החשמלית
כמו השבט הדיגיטאלי הזה (שבט זבולון ? שבט התארבין? שבט אחים גם יחד?)
ועל פני השקועות במחשבה ריצד אור הלפידים שרגע היה טבול בקול הנהי והיסורים ומייד התחלף בקולות קרב ובמראם של צעירים רזים וחטובים שהיו שרועים על חול, צוארו של זה לפות בין ירכיו של זה כשהם שקועים בפרומו של תכנית השבוע הבא.
אם ייצא לי ולילדה לצפות יחד בתכנית הזאת ביום מן הימים, כדאי לכם להצטרף, לא יהיה משעמם.
אחר כך, בדחייה שגרתית של הכניסה למיטה, שתקשה כמובן על הקימה לבית הספר בבוקר, נחתנו על נערה עם עגיל פנינה. היא סיפרה לי על הסרט שראתה בעבר, הוכחה לכך שגם דברים טובים היא רואה, לשמחתי,
ככה עברנו טוב ונעים זיכוך וריכוך במעבר שבין הבל ההבלים לחלומות הפז.
לפני 16 שנים. 13 בינואר 2008 בשעה 12:35