כחול ועננים

הכי הרבה זמן אני מבלה עם החתול שלי.
בסך הכל שנינו מרוצים.
עוד מעט נלך לישון.

הסגרירות בחוץ עשתה את הרחוב שמצידה החיצוני של שמשת בית הקפה הגדולה לפריזאי משהו.
בפנים שטף המלצר נעים הסבר את הרצפה. בחוץ נערמו כיסאות קש בערימות של חמישה, רטובים מגשם.
צמיגי המכוניות עושים רעש נעים לכביש, כמו אוניה הגולשת בלב ים. שומעים את זה גם דרך הזכוכית.
הרגל שלה על הברך שלי, חלוצת מגף. גרב שחורה. עושה לה נעים ברגל. מאוד נעים.
אין לה כוונות להוריד את הרגל מהירך שלא הכירה.
אצבעותיה ארוכות. ידה הפרושה נוטה להתקפל פנימה.
מחר תהייהי בידים שלי.
מחר אהייה בידים שלך?.
עגמומיות מעודנת יש לה, כזו שלא מפילה אותך. חיוורון של חורף. אומרת שהיא רפויה תמיד, רק קצת קשה לה להדק כף אל כף מאחורי גבה בידים מיושרות. ההוא מהספא בים המלח שחרר לה בדקה את השכמות.
כף הרגל שלך מידה שלושים ושמונה, אמרתי.
נכון, פערה אלי עיניים.
המשקל שלך... אמרתי, וסקרתי בדקדקנות את גופה הארוך והגמיש, מחשב קצת עם הגובה.. שישים.
שישים אמרה לי, עם שלושה מיותרים.
גם לה יש מיותרים מפוזרים והרבה יותר חוסרים.
הגשם פסק. מדרכות מוארות למטה במה שיהיה בבוקר בוץ ואפרורי.
חלום אחד אירוטי, בשבילי, ביקשתי.
אני לא זוכרת חלומות, אמרה, אולי זאת בעייה, אבל לא זוכרת חלומות.