לפני 16 שנים. 23 בדצמבר 2007 בשעה 14:55
דייקתי במשקל שלה, במספר הנעליים, אבל לא לא באשר להשתלשלות הענינים.
לפעמים אני מפגר נטול בינה, גרוע מזה - מפגר שחושב שהוא חכם.
באה.
אכלה ממטעמי הבית, כלומר ממה שבישלתי בידי האוהבות.
נראתה טוב, משוחררת יותר. צחקה.
אחר כך עבר לה. הסתגרה משהו. אחר כך עוד.
מהר לה, גדול לה, אלוהים לה.
הלכה לה.
והמפגר מלווה אותה כמובן למכונית.
מפגר מפנה כלים, מסדר.
פייד אאוט.
כאן אלוהים חוזר לתמונה, ממשיך את הסרט. הטוב שבתסריטאים.
המפגר מתקשר אל האופציה האחרת. לא ממש מאוחר ואפשר לנסות. סימוס קטן. אפשר.
ואז המפגר כבר לא מפגר. מתאושש.
אחרי שיחה מאוד מאוד לא שגרתית באורכה עבורי התגבש הכיוון.
למחרת העברנו את הערב יחד.
וההיא שנעלמה בכלל לא הציעה יומיים קודם לשלם על הכרטיס שלה להצגה.
העונש נותר בגדר תוכנית.
העולם בנוי דלתות וחלונות.