כחול ועננים

הלכתי עם הבת שלי בבוקר לקופת חולים.
אי, מי שהייתה אשתי אמרה שצריך לעשות לה בדיקות דם על מנת לוודא שלא חסר לה ברזל, ועוד חומרים וויטממינים שרשמתי על פתק בזמן שיחת הטלפון שלנו.
בלילה כמובן שהילדה עשתה סצינות קלילות עד בינוני מינוס כנגד הבדיקות שהן גם מיותרות, גם נורא כואבות וגם שהכל בסדר ובמילא יתברר שלא היה צורך ושהכל יהיה על המצפון שלי.
חוצמזה היא דרשה לקבל מנוחה בבית לפני בית ספר לאחר העשר שניות האלה כשהיא פורשת בפניי תוך הבעת חולשה כללית מתגברת את הסיבות במישור הרציונאלי תוך שהיא תמוכת בטיעוניה בהצדקות רגשניות לא מתונות.
קשה לבקע את חומת הקשיחות שלי כשאני מחליט להיות קשוח ולכן זה לקח לה יותר מעשר דקות. סיכמנו שאחרי הבדיקות נראה. לא נחזור הבייתה לנוח אלא נראה.
גם היא אמרה "נראה" והיה ברור שההחלטה כבר נפלה.

הגעתי ראשון לקופת חולים הקטנה שלנו. הדוקטורית הוותיקה נראתה כאילו הרגע נתלשה מהמיטה, מכורבלת במעיל שלה מול המזגן שטרם הספיק לחמם את החדר.

אמרתי לה שבאנו לעשות את הבדיקות כי ככה וככה, וקצת הסתבכתי ובכלל שכחתי את הפתק עם הרשימה בבית. אז היא אמרה שהיא מרגישה כמו פקידה שאומרים לה מה לעשות ולא כמו רופאה.
אמרתי לה שהיא צודקת והתקשרתי לא.
הילדה עקבה אחר המתרחש בתחושה הולכת וגוברת של ניצחון.
א. לא ענתה.
הדוקטורית אמרה שנעשה את זה כבר בפעם אחרת כשהילדה תבוא עם א. מאחר והיא לא רואה כל סיבה נראית לעין לבצע את הבדיקה.
עיניה המחייכות של ביתי הפכו מייד לשני פנסים זוהרים בתוך פניה היפים וקולה המצחק צחוק של ניצחון.
וכל התיאוריות שלי מהבוקר ומהלילה על זה שלא כדאי לדחות כי במילא זה יהיה, ושזה ממש כלום - דקירונת ומייד שוכחים - כולן קרסו מול עיני.

וכל זה ממש ממש לא נורא כי אני כל כך אוהב כשהילדה מנצחת אותי.