לפני ארבע שנים בדיוק התחלתי לצלם סרט תיעודי.
באופן שסותר את ההיגיון הכללי והכלכלי המקובל התחלתי את ההפקה מכספי הפרטי בלבד.
הסיבה היא שנשוא הסרט, אמן רב אכזבות שעמד להציג תערוכה גדולה בחו"ל לראשונה בחייו - הכתיב את לוח הזמנים. לא ניתן להגיש סרט לקרנות ולקבל מימון (במקרה הטוב) בהתראה כה קצרה.
לכן זה היה - או להתחיל לצלם ולהגיש בהמשך או להניח לנושא.
לא הנחתי. אהבתי את האובססיביות שלו, את הדבקות במטרה, את ההתפשרות על חיים מסודרים למען ההשקעה באומנות, בור ללא תחתית.
ואהבתי גם את אומנותו היחודית.
הסרט אמור להיות למעשה על אובססיה, על דרך והאפשרויות לעבור אותה, על הקרבה, כאשר הדמות הראשית היא אומן. יכולה היתה להיות גם משהו אחר.
מאז, החומר המצולם מחכה לגואלו. הערוצים המסחריים נמצאים בשפל כה נמוך שרק עקירת כלייה בשידור חי עם פרס מובטח של מכשיר סלולרי מהדור הרביעי ורבע למי שיצליח לבלוע אותה בלי מלח, יכול להביא להשקעה בסרט.
הקרנות מוצפות בקשקשני תיעוד מקורבים שאת תוצאות הבליהם ניתן לראות בערוץ שמונה.
נשארה רק אופציית הגשה ליס דוקו בתחילת ינואר. שישקיעו, שאוכל לסיים לערוך אותו, עם רווח מזערי, העיקר שיהיה סרט. אובססיביות אומנותית, לא ?!
תחזיקו אצבעות.
לפני 16 שנים. 19 בדצמבר 2007 בשעה 7:12
