כחול ועננים

מתחת למיטה שלי, עמוק בירכתי המערה, מתקבצים גלגלים רכים משערותיו של החתול. כמו גלגלי הקוצים בכנפי רוח המערבונים, כך השערות שלו - מגיעות לתחנה האחרונה.
איך אני יודע ? ביקרתי שם.
למה? כי העגילים שלה.
ככה אמרה לי בטלפון בבוקר שאחרי, אז צללתי לחפש.

כשבאה הושטתי לה בגאווה את זוג העגילים, לאחר, כמובן שניקיתי מהם כל שיער חתולי אפור ואצילי.
קחי, אמרתי לה, שתראה כמה אני יעיל ומהיר.
אלה לא העגילים שלי, אמרה.
המפגר דוהר שנית.

ואני כמובן אין לי מושג, אמרתי לה, מאיפה הגיעו לשם אלה. בטח מישהו שתל אותם שם על מנת להפליל אותי, או אולי הם עפו עם השערות של החתול, לך תדע.

ככה גבר הופך לחתלתול. במקום להגיד לה שאלה העגילים של אהובתי, ואמצא כמה עגילים שאני רוצה,במיטה, מתחתיה ועל המנורה, סניף של קאשי או של אלה מהקניונים שקלוש הסיכוי שאזכר עכשיו בשמם, במקום זה אני ממלמל חצאי בדיחות.
משהו חייב להשתנות, חייב לקחת את עצמי בידיים. חייב לעשות מסדר עגילים.