כחול ועננים

פעם היינו שוכבים על חוד הסכין, עכשיו גם מיטה שגודלה שישים אמה לא תספיק
אמירה מופלאה זו לקוחה מדברי חז"ל שבתלמוד.
אכן היכן שמצוייה האהבה והתאווה אין נדרש מקום - לא רב ולא מפואר וכשאלה הולכות גם הגדול שבארמונות לא ינעם.
הייתה לי אשה, אם ילדיי, שבחרנו זה בזו, ואהבנו, והלכנו כברת דרך ארוכה זה לצד זו, מיעוטה על חוד הסכין, חלקה במיטה הולכת וגדלה וסופה בחלל העצום והמעיק.
ונפרדנו.
נפרדנו זמן רב קודם אבל נפרדנו גם רישמית.
עכשיו מלאו כשנתיים לפרידה הרישמית, זו שבעיקבותיה עזבתי את ביתי, מתרחק ממה שכבר איננו בדרך אל מה שעוד איננו.
והאין היה ליש. יש הוא כל מה שהיה לי באותו הרגע, והרגע הוא קדוש.
והעכירות שנותרה מאחור הלכה והתבהרה עד כי ניתן לומר שאיננה עוד ערימת זבל שהחמיץ אלא משהו זהיר שבזהירים, רחוק מאותה האהבה אבל הולך ומתרחק גם מן השנאה, המפלצת הרעה הזו שעוטפת את המעורבים כאילו חזקה מכל גורל.
היש החדש הוא אחר והוא דינמי והוא מחייב אותי להיישיר מבט אל עצמי, ומחייב אותי לתת תשובות לעצמי.
הייתה זו פרידה נכונה וגם עם עוד צלקת נוספה בנפשי המקשישה הרי שאיני מתבייש בדרך בה הושגה. ודאי הוא שאני מתבייש בשנים האחרונות שבטרם הפרידה. לא הייתי הטוב בבעלים. לא הייתי רוצה להתבונן על המסך בסצינות המכוערות בהן הייתי חלק.

בשנתיים האחרונות השתדלתי להינות, השתדלתי שלא לפגוע. נדמה לי שהצלחתי במשימות.
ועדיין ממשיך בדרך אל הלא נודע -
לפעמים אני מוצא עצמי לרגעים על חוד הסכין, לפעמים במיטת מטר ושישים.
לא אתן לעצמי להיות עוד במיטה בת שישים אמה.