|
|
|
היא המשוררת האהובה עלי בעולם והיא חוגגת היום 107 אי שם על ענן, ובתור אחת ששורות הבלוג שלה נגזרות מתוך אחד השירים האהובים עלי של לאה גולדברג האגדית, אני לא יכולה שלא לחגוג לה גם כאן. יום הולדת שמח למשוררת שהעניקה את חייה לשזירת מילים מתוך כמיהה אינסופית לאהבה.
"זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה אנו שנינו אשר בינינו"
החבטה עוד מורגשת חזק
שולחת זרמים חדים לגוף
מקצה הראש עד קצות הציפורניים
משוטטת בין חדרי החושך בנשמה
מאיימת לעצור בי את הנשימה, באותם רגעים שבריריים בין נשיפה לשאיפה, בלב המשתוקק מרוב איפוק
בפחדים המתהווים לכדי שיתוק
ברווח שבין הרגליים,
בפישוק
בתחושת הריחוק
בחלקים האפורים שנמסים במוח
ברצון להתכווץ, להעלם ולברוח
להרים את הראש גבוה בכל הכוח
שלא אצלול לתהום או אפסיק לנשום.
שלא אאבד את היכולת
לשתוק לכתוב ולצעוק
בלי מילים,
לגעת בפנים
לצאת ולא לחזור,
לבכות ולגמור.
בעוד כמה דקות אסגור את המחשב וארד מהרכבת בלב תל אביב, ולמרות שהימים התל אביביים שלי עמוסים בפגישות ברצף, הם סוג של ריפוי בים הטירוף חסר המעצורים של חיי, ככה זה כשהכל מתמסמס לי בתוך ההמולה התל אביבית, הצבעוניות המהפנטת והרעש הבלתי נגמר..
המקום הזה שבו אני נבלעת, נאלמת ונעלמת בתוך ים הנשים המתוקתקות והיפות כל כך שתמיד מושכות את תשומת הלב החיפאי והפשוט שלי, אני מוצאת עצמי בוהה בהן בהתפעלות והערצה.. מרגישה כל כך אחרת, כפרית, יערית ושונה מהן.
בעוד כמה דקות ארד מהרכבת בלב ליבה של תל אביב ואצעד בה מחייכת וקשובה לרחשיה, אך בתוכי פצועה כמו חיה שורדת, כואבת, מדממת ויחפה, שבויה באזיקי פחדים ולא שומעת צעדים.. עד סוף הלילה, עד שאפרד ממנה ואחזור.. הביתה.
ערב כחול עמוק
תולה עגיל אדמדם לרושם
ומעשן תפרחת
קטורת של אזדרכת
ומרחש בלחש
אולי הפעם
אולי הפעם
כמה כחול הערב
כמה עמוק אלוהים יודע
למה שלא תפתיע
חד וחלק בפתח
כמשחר בלי הרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם
כל הכחול לעצב
כל העמוק אין קצה
בא לי בזאת הפעם
ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור
ערב כחול עמוק
תולה עגיל בצורת ירח
רק תעמוד בפתח
בלי הודעה מוקדמת
כמשחר לטרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם
(מאיר אריאל)
שמתי לב שלא משנה אם אני כותבת כאן פעם בשבוע, או כל יום פעמיים, כמות הצפיות בבלוג שלי נשארת בדיוק אותו הדבר.. זה אומר שיש כאן פרופילים שעוקבים אחרי הבלוג שלי באופן קבוע ומגיעים אליו במיוחד, לא בגלל שעלה פוסט חדש וזה קפץ להם בפיד כשנכנסו, אלא שהם נכנסו במיוחד לבדוק אם כתבתי.
ולמה אני כותבת את זה? כי למרות כמות הצפיות הקבועה שיש אצלי, מעט מאד מגיבים למה שאני כותבת (בלייק או במילים) וכמות ההתייחסות ביחס לכמות העוקבים היא לא הגיונית בעליל.. ברמה של מגיב אחד למאה עוקבים, ואני תוהה... אם אני לא מעניינת אתכם, אז למה אתם ממשיכים להכנס ולקרוא ולבדוק אם כתבתי משהו? ואם אני כן מעניינת, מה עוצר בעדכם מלהשאיר סימן שאהבתם?
ואיזה קטע מדליק זה היה אם ממש כמו בסטורי באינסטא, אפשר היה לראות בכל צפיה, מי נכנס לקרוא אותנו היום (:
שנינו יחד בחדר סגור
זה אסור זה אסור זה אסור
זה אסור - כי מובן מאליו
שיהיה רע מה שטוב לי עכשיו
מה שטוב לי עכשיו יהיה רע
איך קרה שאני מכורה
לגברים לא פתורים עם קשיים בדיבור
שזורמים לי בדם במדים
הי בחור,
תזהר, אתה מורח לי את האיפור
מה קשור לב שבור לא שבור?
לא בקשתי שנעבור לגור..
שנינו יחד בחדר סגור
זה אסור זה אסור זה אסור!!!
תבואי עם מה ששלך באמת
זה חינוך יסודי אלף בית, באמת
כשאתה לא שולט על ידך הקלה
על ההדק שלי מתחילה בהלה
בואי הלילה אלי נקצר בדיבור
נאריך רק במה שאסור
זה אסור זה אסור זה אסור
שנינו יחד בחדר סגור
זה אסור - כי מובן מאליו
יהיה רע מה שטוב לי עכשיו
ועכשיו עוד וידוי קטן, היי...
לא סיפרתי לך עוד לפני
כשהגעת דמיינתי כזה בדיוק
- דופק וזורק
- דפוק וזרוק
- תני חיבוק אחרון של פרידה
- אל תדאג לי אני לא ילדה
מה קשור לב שבור לא שבור?
לא בקשתי שנעבור לגור
זה אסור זה אסור זה אסור!!
( קרן פלס - בתמלול שלי מתוך 1" באפריל" עם אמיר דדון )
ואיך אפשר לדעת בכלל מתי יפתיע הרגע הזה, האם אפשר בכלל להתכונן אליו מראש, ומה אם ישארו עוד כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לאהובים שלי ולא הספקתי? המחשבות האלו לא מרפות ממני מאז שהייתי בת 18 וככל שהזמן עובר אני מוצאת שהן מגיחות מולי מפעם לפעם שוב מחדש, והטקסט הבא של ורד מוסנזון מלווה אותי מאז גיל התיכון וחוזר אלי כל פעם שאני תוהה מתי יבלע אותי החור השחור הזה מבלי שהספקתי להפרד מכולם..
"
כשלא אהיה תחשבו עלי?
אם אעלם (יש חורים שחורים בחלל שבולעים מערכות שלמות של כוכבים, ואם אני אפגוש פתאום באחד ממסעותי באיזה חור שחור שיבלע אותי למשל)
האם תזכור?
תוציאו ספר זכרון?
אמא, האם תטפחי עוד קבר בגן המוריק על הגבעה?
האם תגידו שהייתי עילוי?
שהייתי חכמה, חרוצה, יפה, שמחה ואהובה, כמו שאומרים על כל הנבלעים על ידי החורים השחורים?
ומה תעשות בספרים, במוסיקה ובציורים שלי כשאבלע?
רק לא אזכרה.
מעדיפה שתעשו אורגיה ענקית שישתתפו בה כל האנשים שהיו שלי לפרקים ושהייתי שלהם בפרקים אחרים,
רוצה, כל אותם ואותן שאני אוהבת שתשתכרו עד אבן חושים ותשכבו אחד עם השני והשלישי והרביעי עד שתפלו מעולפים,
לא רוצה שתשחשבו עלי,
רוצה שתתמוטטו באפיסת כוחות באנדרלמוסיה של איברים,
ותעצמו את העיניים כדי לשוב ולהתעורר,
ואני אסתכל מפסגת החור השחור שבלע אותי
על הפרצופים שלכם הסחוטים,
המיוסרים, המיוזעים, המעונים, המסופקים, הנינוחים
ה ח י י ם
ואצחק עד כלות "
* ורד מוסנזון 1980
כשלא אהיה עוד
תקרא לי ולא אבוא
זכר לאותם לילות ארוכים
בהם רציתי אותך
ולא קראת לי לבוא
✨
כי אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני אלין
עמך עמי
ואלהיך אלהי
(מגילת רות)
תמצית האהבה וההתמסרות הטוטאלית..
סוף שבועות מקרב ואוהב ☀
את הכל אזכור
את ריח מטר האביב שעלה מאבני המרצפת
את מנגינת אורות הפנסים את אגדת הכינור
את כוכבי המרום שטבעו בכוסי המברקת
את מנגינת אורות הפנסים
את הכל אזכור
ורק אני יודעת אם היה זה מבט בעיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה
את הכל אזכור
היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
וכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמהה
האמנתי שהוא אתה
ל. גולדברג
ככה.. נקי עצמתי ומרטיט עם כל מילה, וכל לחן שאי פעם נעשה לו רק פגם בשלמותו המופלאה.
