לכתוב זו צורת דיבור ללא הפרעה, אמר פעם הסופר הצרפתי ז'ול רנאר, אבל כבר חודשיים שאני לא מצליחה לכתוב את עצמי עד לקצה בשום מקום בעולם עד שנדמה לי שמישהו שם למעלה עושה לי שיעורים בהפרעה ומנסה להשתעשע על חשבוני, לבדוק את סף הכאב והסבל שלי, להתל בי מכל כיוון אפשרי ולבדוק אם למרות הכל אני עדיין ממשיכה לחייך כמו שהבטחתי לעצמי,
וכן, עדיין מחייכת בכל הזדמנות שמצריכה ממני לשלוף חיוך ואני יכולה להשבע שברגע שאני שולפת אותו מול אדם אחר הוא לעולם לא יהיה מזוייף, כל חיוך שלי יגיע מהלב, מקרקעית הלב, מהמקום הטהור והנקי הזה שיודע להיות בהודיה על הקיים, תמיד.
אז בתוך כל הטלטלות אני עוצרת לכמה דקות כדי להטען במראות הכחולים בשלל גוונים של אדוות הגלים, לאסוף כוחות מהרוחות הנושבות מתוך הים ולהשליך אליו מטענים חורגים שמפריעים לי לנוע בקלילות, כדי שאוכל להמשיך ללכת הלאה בראש מורם ועם חיוך של אחת שיודעת שהיא ברי(א)ה מוזמנת של אלוהים, וכל עוד היא נמצאת כאן, משימתה על פני כדור הארץ לא תמה עוד.
* ובכל זאת אני עדיין תוהה ממש כמו ז'ול רנאר, עד כמה אלוהים הרואה הכול חייב להשתעשע...
האפור הסגרירי הזה שמטפטף מולי מבעד לחלונות הגבוהים שבמרומי הכרמל, מעביר בי רטט שאין אף מילה שתוכל בכלל לתאר,
הגוף שלי רוטט בצמרמורת של התרגשות מכל טיפה שיורדת, מכל רעם שזועק וכל פלאש של ברק.
מזג אוויר שכזה מעורר בי תשוקות רדומות, מעביר בי רצון עז להלקח, להתמסר, להיות אותה האדמה שמישהו משקה אותה עד שתרווה את צמאונה, ואני מוצאת עצמי תוהה מתי יבוא יומי להקרא, ממש כמו בשיר המשובח הזה של רחל שפירא, לו ידעת.
לו ידעת איך כל נים שבי ירא. אני רואה את השדות סופגים גשמים, אני שואלת את עצמי מתי מתי יבוא יומי להיקרא.
על מצע האדמה תשוקה שלי הונחה. אני שואלת את נפשי להיות ברוכה. נותר גופי בצמאונו. אתה יודע את חומו ותמהונו ועוצם עלבונו.
מכל נבט ועלעל נוטף הטל ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל. אני נמשכת לתלמים, אני הופכת רחמים ותחנונים חיים שלמים כל נים שבי ירא.
יש משהו ברכבות הלילה הריקות האלו שמבעיר בי גם את התשוקות הרדומות ביותר, וזה עובד נפלא כל עוד היא דוהרת בנסיעתה, אבל אז היא מגיעה לתחנה שלי ונעצרת ואני מתעוררת מהחלום וממהרת לרדת, משאירה מאחור את כל אותן תשוקות משוגעות, והן ממשיכות להן בלעדי לדהור לבד בתוך קרון..
כבר שבועות שהראש והלב מתפוצצים מרוב רצון להתכתב אבל אני לא מוצאת מילים לכלום ושום דבר, מנסה למצוא אותם בשירים ובספרים, בציטוטים של אנשים חכמים, מוצאת עצמי כותבת ומוחקת ושוב מוחקת ושוב כותבת ולא מוצאת אף משפט שיתאים באמת, שיתלבש כמו כפפה נעימה ונוחה ליד. בהופעה של שלמה בשישי האחרון הרגשתי כמו ילדה כשהתגנבנו לשורה הראשונה בדיוק ברגע שהמאבטח הקשוח הסתובב לרגע ולא ראה. יכולתי להשאר במקום שלי ביציע ולא לקחת סיכון, אבל אתה פרצת את הדרך ואני פסעתי בדילוגים נרגשים אחריך עם דפיקות קטנות בלב וחיוך על הפרצוף, וחשבתי על תחושת החיות שמאפיינת רגעי שובבות שכאלו, בדיוק אותם שמזכירים לנו שאנחנו לא סתם נושמים וקיימים, שאנחנו לגמרי חיים את החיים בכל חלקיק שניה נושמת, וחשבתי על התשוקות האחרות שיש בי ואני בכל זאת עוצרת בעדם, על התשוקה המינית המטורפת שעדין עצורה בתוכי למרות הכל, זו שאני לא מאפשרת לה לצאת להתפרפר בחוץ, והלוואי והייתי מצליחה לשחרר גם אותה, להרים את הרגל מהברקס ולהפסיק לחשוש מכל רעשי הרקע האלו שלוחשים לי שעלי להזהר, כדי שלא אחשף ואפגע. והרי אני כבר יודעת שבמקומות הנכונים עם האנשים הנכונים, אני אוכל לבטוח, להרים כנפיים ולעוף גבוה ורחוק כל כך.
זה שיר על האמביציות שלנו, זה שיר על כל השאיפות, שיר על מה שרצינו להיות, שיר על כל ההשקפות, המקור שלנו, בא מהלב, גם שיכור רוצה להתאהב, נכה רוצה ללכת שוב, ועיוור רוצה לראות, לא חשוב מה, לא חשוב מה, וטיפש כמוני, רוצה להתאהב שנית, אפילו בך.
זה שיר על החולמים ביננו, שיר על כל הקוראים לעזרה, הרי כולנו נולדנו דומים איכשהו, תסתכל, תסתכלי במראה, המעיין שלנו איננו נפסק, עד שתבוא הפצצה הגדולה. עזוב לא רוצה להיות נעזב, וחרש לא רוצה לחיות בדממה, לחיות בדממה. רק טיפש כמוני, רוצה להתאהב שנית, אפילו בך.
זה שיר על הסגידות שלנו, זה שיר על אלילי הרוק המתנפצים, שיר על הבגידות בדימיון, עם כל הגברים, עם כל הנשים, הולך תחת הירח, רוצה לעוף, אבל רגלי בלעדיה, נטועות בקרקע, כמו נכה שרוצה ללכת שוב, כמן עיוור שרוצה עיניים, אפילו לדקה, אפילו לדקה. רק טיפש כמוני רוצה להתאהב שנית, אפילו בך.
לאבני הדרך והאנשים הטובים שאני פוגשת בה עם כל פסיעה, ולשפה הנדירה הזו שכל מילה שבה חודרת עד לעמקי נשמתי ומרטיטה בי מיתרים פטריוטיים של ילדה מאוהבת, שכל כך אוהבת לעשות אהבה.
✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨
בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ, בואו נשיר את השיר הצהוב של החול, יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.
איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת? איפה אותה אהבה מגוללת בחול? אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?
תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת, איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות..
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת, להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.
תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.
* יהושע סובול
פוסט אהבה מאוחר ליומההולדת של הארץ שלי (ואיזה מזל שנולדת!!!) מזכירה לעצמי שאף פעם לא מאוחר לדבר אהבה.
