פתאומית לעד

ומתמסרת כל פעם מחדש לקסמים שהיא עושה בשזירת המילים המדוייקת ובפנטזיות הנהדרות כל כך שרצות לה בראש ומזכירות לי את המחשבות הנודדות שלי, רק שהיא מיטיבה לתאר אותן כמו שרק היא יודעת, במין תנועת ריקוד מושלמת של רקדנית מקלדת, ואני חושבת לעצמי שבטוח יש מקצוע כזה רקדנית מקלדת ואם יש כזה אז ברור שהיא המורה הכי טובה שיש בארץ. 

בסיפור האחרון שלה, כשהגבתי על התמונה המטושטשת (שצרפה והתנצלה על הטשטוש) וכתבתי שהטשטוש הזה מתחבר באופן מושלם לטקסט החד שלה, עד כדי כך שאני לא יכולה לדמיין אותו מושלם יותר בצילום פחות מטושטש, היא ענתה לי שזה בגללי, שזה בגלל שאני רואה ברור גם כשהכל מטושטש, וחשבתי לעצמי שאולי היא בעצם צודקת, עובדה שאף אחד אחר לא כתב לה משהו טוב על הצילום.

כתבתי לה שאני מכורה לכתיבה התשוקתית שלה ושאני ממש מחכה כל פעם למשהו חדש פרי עטה, כי אנחנו גם קצת מכירות ומתכתבות פה ושם, ולא יכולתי שלא להבחין שגם כשהיא מודה לי על המחמאות הכנות, היא משתמשת בכשרון הזה שלה לרקום מילים שמלטפות את הלב מרוב שהן נעימות.

פעם כתבתי לה שאם יש בעולם הזה סופרת שהייתי רוצה שתתלווה ליום אחד מחיי כדי לכתוב אותי, זו רק היא.. 

אז היא לגמרי הביעה עניין וגם ענתה לי שיום אחד בחיי זו שנה של פנטזיות שלה, והכל הרגיש לי מעורפל פתאום, כי היא לא באמת מכירה אותי עד כדי כך אז איך יכול להיות שהיא יודעת עלי כאלו דברים? וזה גרם לי לחייך ולהיות מוטרדת גם יחד, כי פתאום הבנתי שאם אני רוצה להיות סופרת טובה על באמת, אני לא יכולה להגשים את הפנטזיות שלי על ממש, אלא רק לרצות אותם, לחלום, להיות כמהה אליהם, כי ברגע שהם מתממשים, כל התשוקה שהפכה למסופקת כבר לא מאפשרת לי לרקוד על המקלדת ולתת דרור למחשבות לעוף בחלל ולבצע נחיתת אונס שתשאיר אחריה עקבות של דיו על הדף. 

וההבנה הזו הדהדה וטלטלה אותי חזק כל כך, הידיעה המוחלטת שכל עוד אגשים את הפנטזיות שלי, לעולם לא אוכל להיות סופרת אמיתית, ולרגע התחשק לי לדפוק את הראש בקיר מעצמת קנאת הסופרים הזו ששרפה אותי מבפנים, פתאום מצאתי את עצמי מעריצה ומקנאה בה על כל מה שהיא לא מגשימה ובדיוק בזכותו היא כותבת כל כך טוב.. 

והכל נהיה לי מטושטש פתאום, הידיעה שבין הרצון להגשים לרצון לכתוב נוצר לו תהום שלעולם לא אוכל לעבור, ואז נזכרתי במשפט ההוא שבו היא כתבה לי שאני רואה ברור גם כשהכל מטושטש, וניסיתי, בחיי שניסיתי לראות בבירור את מה שהיא חושבת שאני רואה..

אבל כל מה שראיתי מולי בבירור, זה את התהום המטורפת שבכדי לדלג מעליה אצטרך להחליט מה אני רוצה יותר, לכתוב או להגשים. 

                         ✨ 

לא יכול היה לרגש אותי הבוקר כמו הגשם הזה שהגיע במפתיע וריח האדמה הרטובה שהוא הביא איתו. 

הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.

מעלי צווארה, לעיני כל יכול,
היא קרעתני כמו עלוקה.
אך שב לילה ושבתי אליה כתמול,
ותהיה לנו זאת לחוקה:
בשוב לילה ושבתי אליה כתמול
והיא לילה כורעת לגמול ולעול.

ודלתות חלומה לי פתוחות לרווחה
ואין איש בחלום מלבדי.
כי נותרה אהבת נפשותינו דרוכה,
כמו קשת, מיום היוולדי.
כי נותרה אהבת נפשותינו דרוכה
ולעד לא ניתנת ולא לקוחה.

ועל כן עד אחרית לא הסיר אותי אל
מעל לב הורתי הצועק
ואני - שנותקתי מבלי היגמל -
לא נגמלתי ולא אינתק
ואני שנותקתי מבלי היגמל
נכנס אל ביתה והשער נועל.

היא זקנה בכלאי, ותידל ותקטן,
ופניה קומטו כפני.
אז ידי הקטנות הלבישוה לבן,
כמו אם את הילד החי.
אז ידי הקטנות הלבישוה לבן,
ואשא אותה בלי להגיד לה לאן.

ואניח אותה לרגלי הגדר
צופייה ושוקטת. על גב.
ותביט בי שוחקת, כמו מן הבאר,
ונדע כי סיימנו הקרב.
ותביט בי שוחקת, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

✨ נתן אלתרמן

נראה שלא לחינם עברו בו כל אותם ההרהורים כשנפרד ממנה, הוא עבר שוב ושוב על ההודעות שהשאירה לו עד שהתחיל להזיע מעצמת התיאורים הקשים שהרעיפה עליו והיו הפוכים באופן מוגזם מהאיש שהכיר בתוך עצמו, מהאיש שהיה באמת.

זה שרף אותו מבפנים עד שמצא עצמו מתלבט אם להגיב לה בכתב או פשוט להתקשר ולדבר איתה.

אולי באמת עדיף שיתקשר - חשב לעצמו - הכי פשוט הכי ישיר והכי כנה, רצה לעשות סדר בתוך הבלאגאן שעשתה לו, אפילו חשב להציע לה לבוא, עד כדי כך הפריע לו הרושם המוזר שנוצר לה עליו.

הוא ידע שיש לו את כל הכישורים הנכונים כדי שיוכל להחזיר את הגלגל ולגרום לה להבין עד כמה היא טועה לגביו, ידע שיש בו הכוח לאפשר לה להתמסר מחדש ולהחזיר את האמון לנקודת ההתחלה, להמשיך מהמקום המדויק שבו עצר רגע לפני שהוריד אותה בפתח ביתה.

אבל האצבעות שלו סירבו פקודה והוא לא מסוגל היה להתקשר וגם לא לכתוב אף מילה, תחושת התפקחות שהתעוררה בו רמזה שיש לו כאן עסק עם בחורה פצועה, שמתחת לכל היופי המנצנץ כלפי חוץ מסתתרת שועלת קרבות מורעבת וציידת מיומנת לתשומת לב ואהבה, עד כדי כך שאין בה כרגע היכולת לראות דבר מלבד את עצמה.

אבל יותר מהכל, הפריע לו שלא הצליח להבחין בכך מראש, שלא ממש יחס חשיבות לאופן הסופר דרמטי שאפיין את מרבית הסטטוסים שהעלתה מדי פעם, שבלט בצורך המוגזם שלה בתשומת לב ואהדת הקהל.

יתרה מכך, הבין שאסור לו להתפתות ולהגרר למשחק המסוכן שלה, אחרת יסתבך עם האובססיה בהתגלמותה האנושית המכאיבה.

הוא ניסה לחשוב איך יהיה הכי נכון לעצור את ההדרדרות במדרון התלול הזה במינימום נזקים, אבל כל צלצול שנשא את שמה, שב והקפיץ לו את הלב בחרדה עד שגמל בליבו שלא לענות לה.

צלצול חד וטורדני נשמע באינטרקום פתאום והוא נבהל לרגע, ומה אם היא כבר יודעת איפה הוא גר והחליטה להופיע אצלו בדירה? ולמרות שהמושג פחד היה זר לו, לא יכול היה להתכחש לעובדה שהוא לגמרי חושש מהקארמה הלא ברורה שעוטפת את הבחורה הלא ברורה הזו.

אבל באינטרקום היה השכן הפעיל מוועד הבית שרצה לעדכן שהשאיר לו בתיבת הדואר את הקבלה, הוא אמר תודה ומיד אחר כך סגר את האופציה לקולות הזימזום מהאינטרקום, הוא ממילא לא הזמין אף אחד להיום ואין לו כוח להפתעות חדשות, כל מה שהוא זקוק לו עכשיו זה קצת שקט.

הוא ניגש למקרר לקחת משהו לשתות אבל צמרמורת קרה שטפה אותו, הוא הכיר את התחושה הזו היטב והבין שמתחיל לעלות לו החום.

הבית הסתחרר מולו והוא התיישב רגע כדי לא ליפול, הרגיש איך הוא הולך ונחלש עד שכל מה שהתחשק לו זה מקום בטוח ומוגן להניח עליו את הראש ויד אהובה שתטפל בו,

הוא עף בזכרון הנוסטלגי לימיו כילד בבית ההורים ולרגעים האלו בהם היה חולה פתאום, נזכר איך היה סוחב את השמיכות והכרית מהמיטה אל הספה בסלון ואז נשכב עליה ומתייפח ואמא כבר היתה מזהה את הסימן המוסכם ומגיעה לבדוק, ללטף, לכסות היטב, דואגת להכין לו תה עם דבש ולימון ולהוסיף להם מעט מים קרים כדי שיוכל לשתות אותו מיד.

נזכר איך היתה נוהגת להניח יד עדינה וקרירה על המצח כדי למדוד לו את החום בלי מדחום בכלל, ואיך די היה ביד העדינה שלה בכדי להעביר את הצמרמורות הקרות ואת החום וביחד איתו גם את כל הכאבים והפחדים שבעולם.

עד כדי כך חלש הוא הרגיש שהמחשבות נדדו מהילדות אל אותה האחת שהיתה פעם שלו וידעה להתמסר אליו היטב, זו שידעה להיות חלשה ונתמכת אבל גם ידעה להיות אצילית ושלווה ולתפקד כאחות רחמניה ברגע האמת. ולמרות שסף הכאב שלה היה מוגבל לעתים קרובות מדי, יכולת ההכלה של הלב שלה היתה נצחית ואינסופית, היא ידעה להכיל כל סנטימטר כואב בלב שלו והיה לה הכשרון הנדיר לזהות את הצורך והכאב שלו גם מבלי שאמר דבר.

ואיך בכל פעם אחרי שהצליף ולפת את גרונה לכדי אורגזמה משניקה, היה מלקק את גופה בתאווה ומתעכב על החיבור שבין הלב לצוואר כמו רופא אחרי ניתוח, מחבר ומדביק אותה מחדש לכדי שלמות, ורק אחרי שסיים וחתם את שפתיה בנשיקה יכול היה להרפות שוב, להניח את ראשו לצד ליבה שידע להקשיב ולרפא את שלו בלי מילים, רק בלטיפה.

אבל מה הוא הבין אז בכלל? רצה טוטאליות מוחלטת והעמיד אותה במבחנים שלא יכלה להם עד שהרגישה כי נכשלה ובקשה ללכת, והוא נתן לה לעזוב מבלי להלחם עליה, מבלי לדעת שהטוטאליות המושלמת היא זו שבה הלב מרגיש בטוח ומאוהב, והנה הוא שוב מתגעגע ומצר על כך שמאז הלכה לדרכה, לא ידע עוד אהבה כזו. תהה בליבו מה היא עושה ברגעים אלו ממש, מעניין היא עדיין יכולה להרגיש אותו גם מרחוק, כמו היו קשורים בחוט בלתי נראה, ממש כמו אז. 

ועכשיו מה? מזג לעצמו תה עם דבש ולימון והפך את כל המגירות במטבח כדי לחפש כדור להוריד את החום עד שמצא.

שני צפצופים נוספים מהווטצאפ הופיעו ברצף, שניהם ממנה. הודעות ארוכות ומלאות תוכחה, כועסות, מבולבלות, מתהפכות תוך כדי תנועה, שואלות ומתחננות לתגובה.

אבל הוא ידע שכל תגובה שלו תגרור אותה לאחרת, שגם אם יסביר ויוכיח, שגם אם ינסה להתחיל שוב הכל מחדש, זה אבוד.

אנשים לא משתנים רק הסיטואציות משתנות - חשב לעצמו -  וחוסר הבטחון ששולט בחייה ימצא מהר מאד סיבה טובה חדשה כדי לחפש אותו בסיבוב הבא, לחשוד בטוהר כוונותיו ולחבל בכל מה שיכול להיות טוב, ועד שלא תרפא את עצמה, לא תצליח להכיל גם את כאביו שלו.

הוא נכנס לוואטצאפ, פתח הודעה אחרי הודעה וקרא כל מילה, כל פסיק ונקודה.

בכוונה לא ענה לה, הניח שרק כך היא תבין את הרמז ותמשיך בדרכה, היא אולי אובססיבית חשב לעצמו, אבל לגמרי לא טפשה. 

הוא התחיל להזיע ולא היה בטוח אם זה מהכדור שהתחיל להשפיע או ממלחמת ההתשה שהתרחשה בתוך הראש שלו, מרוב מחשבות שהפעילה עליו בשלט רחוק עד שאיבד שליטה. את התה אפילו לא שתה, הלך מתנדנד עד לחדר השינה, נשכב על המיטה, התכסה כמו ילד עד מעל לראש ונחת לשינה עמוקה.

בבוקר גילה אסופת הודעות מצטברות מהלילה אבל כבר לא ספר אותן עוד, רק פתח וקרא.

למרות שהחום עבר הוא עדיין הרגיש חלש ולקח לעצמו עוד יום של מנוחה, לקראת הצהריים בהודעה האחרונה כתבה לו שספרה עשרים סימני וי כחולים שמוכיחים כי קרא אותה ולא ענה ושיש לו הזדמנות אחרונה עד לשבע בערב, להתאפס על עצמו ולחזור בתשובה.

הוא הרגיש שהוא חייב להתמודד עם זה, לסיים את הסאגה הזו ולשחרר אותה לדרכה, אז הוא כתב לה שעלה לו החום ממש אחרי שנפרדו באותו ערב, שאתמול ישן כל היום ולא היה מסוגל לחזור אליה אחרי כל כך הרבה תובנות מוזרות שהעלתה מכמה שעות בודדות שבהן נרדם ולא ענה. כתב שהוא מצטער על אי ההבנה ושהוא הבין שזה לא ילך ביניהם, הוא צריך את הזמן שלו לבד כרגע והוא מאחל לה המון אהבה.

תוך עשר שניות הוואטצאפ שלו הוצף בהודעה אחרי הודעה, היו שם מילים קשות, מתריסות, כועסות ומלאות שנאה. הוא לא התכוון להמשיך ולענות עוד, רק הבין שעשה את הדבר הנכון ביותר עבור עצמו, וההרגשה הקשה והמבלבלת התחילה לנטוש את המחשבות והוקל לו, הוא הרגיש שהלב שלו התנקה. 

ההודעות המשיכו כל אותו הלילה והוא נשאר בשלו, קרא וקרא ולא ענה.

בבוקר כתבה לו שספרה עוד 24 סימני וי כחולים שנקראו ולא נענו בתשובה.

לא היה לו ספק, היו אלו הסימנים הכחולים הכואבים ביותר שהשאיר מימיו על בחורה מבלי שנגע בה.

                          ✨

_{לפרק הראשון} 

_{https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=44057&postid=727873}

_{לפרק השני}

_{https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=44057&postid=727912}

_{לפרק השלישי}

_{https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=44057&postid=727943}

_{לפרק הרביעי} 

_{https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=44057&postid=727973}

 _{לפרק החמישי}

_{https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=44057&postid=727996}

_{לפרק השישי}

_{https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=44057&postid=728373}

מאוחר יותר כשכבר הגיע הביתה משהו זז בו אחרת, לא באמת ידע להסביר לעצמו את התחושה, אבל משהו מוזר ואחר התרוקן בו מעצמת החוויה, משהו בה הרגיש לו פתאום כל כך מזוייף ושונה מכל מה שהלב שלו רצה.

כשהוריד אותה בדרך חזרה עוד ניסה להשקיט את עצמו, הוא ליטף ברכות את פניה וכשחתם את שפתיה החמות בנשיקה, הסיט מהן קווצת שיער סוררת וביקש בחיוך אבירי ומחוספס שתעדכן אותו עד מחר בצהריים במצב הסימנים שנתן בה.

אבל משהו בעיניים שלה הצליח לגרום לו לאי נוחות מטרידה, לא ידע לשים את האצבע על הנקודה, היה זה משהו שהתחבר למכלול הפרטים שקלט בזמן הצפוף שבו בילה בחברתה, משהו לא ברור ששידר לו שכדאי לעצור בזמן.

זה היה עניין של כמה שניות מהרגע בו יצאה מהרכב וטרקה אחריה את הדלת עד שקלט שבכלל לא טרח להרים את הראש כדי לעקוב אחרי תנועתה המתרחקת, רק לחץ על הגז והמריא הביתה כמו מי שנפרד מטרמפיסט שאסף בדרך ולא מהפנטזיה שזכה להגשים לפני שעה קלה.

וזה היה כל כך לא אופייני לאופן ההתנהלות שלו עם נשים והפוך מכל מה שיכול היה לתאר לעצמו שיקרה אחרי תקופה ארוכה בה המתין להזדמנות לזכות בטעימה ממנה, והעובדה שבכל זאת התנהל כפי שהתנהל, לא הניחה לו.

הוא ניסה להלחם בזה אבל הלב התעקש להמשיך ולאותת לו שמוטב כי יחשב את המסלול מחדש ויפנה לצד ההפוך, לא משהו שידע להסביר לעצמו במילים, אלא משהו עמוק בהבנת הסיטואציה, כמו ערפל שהתפזר פתאום וחידד את הפוקוס בתמונה, כשעמד במרחק הנכון למולה.

לכאורה, אם מישהו צריך היה לתת ניקוד על אוסף המהלכים שלו ביום שהיה, ברור היה מעל לכל ספק שהוא הוביל את המשחק הזה ביד רמה ובזרוע נטויה עד לנצחון המוחלט ואף הצליח להשיג יותר משדמיין באסטרטגיה אלגנטית ומחושבת כהלכה, רק שכל זה לא באמת גרם לו לסיים את הערב הזה עם חיוך מנצח.

בכניסה לרחוב שלו גילה חניה פנויה ולמרות שידע שיהיה עליו לצעוד יותר 500 מטרים עד לבניין בו גר, לא חשב פעמיים אלא החנה והתחיל לצעוד, הוא היה כל כך מותש שלא מצא בו את הכוח לחפש חניה קרובה יותר, השעה היתה חמש אחר הצהריים והסיכוי למצוא חניה קרובה בשעה שכזו שווה לסיכוי שהאינטואיציות החזקות שלו הפסיקו לעבוד, אם כי בהחלט היה בו משהו כרגע שקיווה כל כך לגלות שהפעם הוא טועה.

כשעלה במעלית פנטז לעצמו את אמבטית הקצף המרגיעה שיעשה ממש עוד מעט, וכמה מתאים יהיה לשלב אותה עם יין אדום שישקיט מעט את הקולות המטרידים האלו בראש, הוא התיישב על המיטה כדי לחלוץ את הנעליים, אבל לפני שהספיק להתקלף מהבגדים תקפה אותו סחרחורת קלה, אז הוא הניח את הראש על המיטה לרגע ונפל לשינה עמוקה.

הכל היה חשוך כשהתעורר, הוא איבד את תחושת הזמן ולרגע שכח בכלל מכל הבלבול שחווה, אבל אז קפצה לו התראה מהנייד, זה שבניגוד אליו נשאר עירני לחלוטין על השידה, הצג על המכשיר הצביע על השעה 21:00 בערב ועל 8 שיחות שלא נהנו, 6 מתוכם עם השם שלה, והאחרונה ממש ממש מעכשיו.

הוא לקח לעצמו כמה דקות להתרעננות לפני שהחליט לפתוח אותן, רצה להבין בכלל מה הוא מרגיש בעניין, אז הוא נכנס לשירותים כדי להתרענן ולשטוף את הפנים ורק בדרך למטבח כשעדיין לא הצליח להגיע להבנה, והבין שהוא זקוק לאיזה קפה שחור חזק כדי להתעורר על באמת, לקח איתו את הנייד.

רפרוף מהיר הצביע על  10 הודעות שהשאירה לו בוואטצאפ ועוד 10 זהות שהשאירה במסנג'ר, נראה שפשוט נסתה את מזלה בשתיהן כדי לכסות את כל האופציות האפשריות להגיע אליו בדרך המהירה.

ההודעה הראשונה היתה ארוכה ומפורטת וכללה בתוכה תיאורים נרגשים ומחשבות מרטיטות מהסשן הלא שגרתי שעברה איתו, אחריה הגיעה אחת עם צילום של השדיים הלבנבנים והעסיסיים שלה מקושטים בסימנים כחולים שהשאיר בה והפכו את צבעם בינתיים מאדום לכחול, וכדי שלא ישכח כמה היא יפה בתנועה, צירפה סרטון קצרצר בו היא נראית שולחת לו נשיקה חושנית ומפתה בשפתיים משוחות באדום זועק.

עשרים דקות הפרידו בין סרטון הנשיקה לרצף ההודעות שהגיעו אחריהן בזו אחר זו כשראתה כנראה שהיא לא זוכה לתשובה, 7 הודעות שונות בהפרשי דקות שהלכו והתקצרו עד למאד, בינהם צלצולים שלא הצליחו להעיר אותו, כשההודעות האחרונות כבר נראו כמו מגילה ארוכה וכללו בתוכן את דעתה המפורטת על האיש הנורא שגילתה בו ועל פרצופו האמיתי והמפלצתי שהתגלה לה מהרגע שהוריד אותה והחליט לסנן אותה ללא הבחנה, לטענתה. 

כתבה שרק אדם חולה בראשו יכול היה לתכנן מהלך מתוחכם שכזה ולרדוף אחריה במשך תקופה ארוכה כל כך בשקש בשקט כדי שלא לעורר כל חשד, עד לרגע האמת בו יצליח להפיל אותה בשבי. כתבה שרק עכשיו קלטה איך תכנן פרט לפרט כדי להביא אותה למצב הזה ולגרום לה להשפלה, ואיך בכלל העיז ככה לנצל את תמימותה??!! היו שם עוד מילים נוראיות כמו "חכה ותראה איזה שיימינג אני עומדת לעשות לך בקבוצה" ואחריהן עוד כמה הססניות, מתחרטות ונואשות לתשומת לב, משפטים כמו  "איפה אתה..?? חשבתי שבקשת שאשלח סימן..?!, לאן נראה לך שנעלמת...??" ו "נו.... תענה כבר!! "אתה מבין שאתה לא יכול לשחק איתי ככה?!!"

הוא עבר על עשרות האותיות שצעקו אליו ותחושה מוזרה עברה בו מבית החזה ועד לבית הבליעה, משהו אובססיבי מטריד ומבהיל עלה מהן והעביר בו חשק עז לעצום את העיניים בחזרה, אבל היא כבר הספיקה לראות שהוא מחובר ואז ראה את המילה "...typing" ומיד אחריה נשמע צלצול עם השם שלה, צלצול שהעביר בו צמרמורת קרה שלא אפשרה לו לענות לשיחה. 

הוא לא הכיר את עצמו ככה, מעולם מעולם מעולם לא פחד משום דבר, אולי פעם מזמן כשהיה לוחם בצבא, אלא שמשהו בכל ההתנהלות המוזרה שלה הרגיש לו לגמרי כמו מלחמה, כל צפצוף נוסף בוואטצאפ או צלצול שנשא את השם שלה פשוט נשמע לו כמו אזעקה נוראית שאחריה כדאי לרוץ ולתפוס מחסה, ובלי לחשוב מצא את עצמו מעביר את הנייד למצב טיסה. 

נכון שהוא נרדם מיד כשהגיע ולא היה זמין בחמש השעות האחרונות, ונכון שביקש שתסמן לו כשהיא נכנסת למיטה, אבל מכאן ועד למערכת ההתקפה בכל החזיתות האפשריות בתוספת של כל המסקנות השגויות בעשרת ההודעות הכפולות? כל אלו הרגישו לו כמו עשר המכות ביציאת מצריים, והשם שלה שקפץ מכל מקום וכל פינה, נראה כמו נורות אזהרה המהבהבות בשמה: ימית, ימית, ימית, ימית, ימית, ימית, ימית, ימית, ימית, ימית...!!!! והוא הרגיש איך עוד רגע ימית בליבו את כל מה שחשב פעם שיכול להיות חי ופורח כל כך אתה. 

וזה שיגע אותו, הפער המטורף בין איך שהתחיל הבוקר הזה ולאן שהתגלגל כך בלי שום אזהרה, אז הוא פתח שוב את ההודעות כדי לקרוא אותן בעיון הפעם ולנסות להבין אולי הוא בכל זאת טעה, אולי לא קרא אותה נכון, אולי באמת פגע בה כשלא הגיב מיד, הידיעה שממילא הוא נמצא על מצב טיסה ולכן יוכל לקרוא רק את אלו שכבר פתח קודם ולא את כל ההודעות החדשות, הרגיעה אותו.

והוא עבר עליהן שוב מהתחלה, אבל שום דבר לא הצדיק את המילים הקשות כל כך שכתבה או את המסקנות שהגיעה אליהן בכמה השעות שבהן תפס תנומה ארוכה,

נראה שלא לחינם עברו בו כל אותם ההרהורים כשנפרד ממנה, הוא עבר שוב ושוב על ההודעות שהשאירה לו עד שהתחיל להזיע מעצמת התיאורים הקשים שהרעיפה עליו והיו הפוכים באופן מוגזם מהאיש שהכיר בתוך עצמו, מהאיש שהיה באמת.

  ✨ המשך בהמשך.... 

הצביטה שלו חדרה דרך כל העצבים החשופים שבגופה והכאב שדקר אותה בער בה כמו היתה ענף יבש במרכז המדורה, אבל היא הבינה את כללי המשחק והחניקה את הצעקה.

כשראה את הכאב שפילח אותה ואחריו שמע צעדים מתקרבים לכוונם, הניח לה בנונשלנטיות רכה כמו לא היה דבר, והיא יכלה להשבע שהכאב המתנתק היה חזק וכואב יותר מהצביטה עצמה, אבל היא התאמצה בכל כוחה להראות מאופקת וכבשה את הבכי שעמד להתפרץ מתוכה,

אפופה מתשוקה ומגורה עד לנימי נשמתה, גררה את עצמה לרכב אחריו והתיישבה בצייתנות מופלאה למושב שליד הנהג, יודעת בתוכה שכל מה שיבקש תעשה מעכשיו ולנצח. 

הוא הכיר מלון דרכים במרחק עשרים דקות מהמקום בו היו, וכשהכניס את הכתובת לווייז והיא הבינה שלא בחזרה הביתה הם נוסעים, התבוננה בו במבט של סימן שאלה, וכשאמר לה שמעכשיו הוא זה שמחליט לאן לקחת אותה, הנהנה לעברו בתשוקה מופגנת וגייסה את המבט המצועף והמהפנט שלה, אותו מבט כובש שהכיר עד לאותו היום רק מאותן תמונות מפלרטטות עם הקהל הרב של העוקבים שלה. 

את הדרך למלון עשו כשיד אחת שלו מונחת על ההגה והשניה צובטת את הפטמה השמאלית שלה, עד שהגיעו לחדר ושם פירק אותה כמו שחלם לעשות מהפעם הראשונה שבה ראה אותה בתמונה או באיזו מסיבה עמומה. 

והוא הצליף וחדר וסימן וסטר, והיא מצצה עד אל מעבר לרפלקס ההקאה, ונחדרה והתחננה לפניו שיחדור אותה מאחור, בחור היחיד שמעולם לא נבעל בה, והוא לא ידע את נפשו מהתרגשות ופליאה נוכח העובדה שזה לא שהסכימה לו או נעתרה בעל כרחה, אלא אשכרה  ה ת ח נ נ ה!! 

והוא תפס בה והצמיד את השפתיים שלה לנשיקה רטובה וארוכה תוך שהוא צולל למבט הנוקב והעמוק שלה, ורגע לפני שמילא את פיה בזרע האלפא שלו אחרי שבקשה כל כך יפה לטעום אותו והתחננה שלא יפספס בדרך אפילו טיפה, הפתיע את עצמו בזרם שהרבה זמן לא זכה לו ובאותה נשימה הצליח להגמיר גם אותה בהשפרצה אדירה ורטובה שהובילה אחריה אנקות של גמירה כמו שמעולם לא שמע. 

מאוחר יותר כשכבר הגיע הביתה משהו זז בו אחרת, לא ידע להסביר לעצמו את התחושה, משהו מוזר ואחר התרוקן בו מעצמת החוויה, משהו בה הרגיש לו פתאום כל כך מזוייף ושונה מכל מה שהלב שלו רצה. 

✨ המשך בהמשך 

לסיפור שלנו יש סוף אמיתי, כזה שבאמת קרה. כזה שגרם לו להבין מהר מאד שמתחת לכל היופי הכובש אשר מציף את הרשת, מסתתרת חיה פצועה מדי ולא מישהי שניתן לרקום איתה חלום, ודאי לא מי שיכולה לתת לו משהו מעצמה, אלא אחת שיודעת בעיקר לקחת. 

והיא באמת היתה יפה כמו נסיכה מאיזו אגדה, אבל במקום להתמסר לאיש הזה שהגיע במיוחד בשבילה, היתה עסוקה בצ'יטוטים בלתי נגמרים בנייד הטורדני שלה ובקושי מצאה רגע פנוי להתייחס גם אליו בדרך לשם, אז הוא הדליק את המערכת והתמסר לנהיגה לצד צלילי המוסיקה שאהב. 

לא באמת היה לו מה לעשות אחרי שהוריד אותה במקום שבקשה, הרי המציא את כל הנסיעה הזו כדי לזכות להיות לצידה, ועכשיו נשאר כדי לחכות לה בתקווה שבדרך חזרה יצליח לגרום לה להבין את הפוטנציאל המטורף שהוא יכול לשמש עבורה. 

והדרך חזרה באמת זרמה אחרת, אולי בזכות הפגישה המוצלחת שהיתה לה, אבל הוא לא העז לשאול דבר, אולי הבינה שלא היתה בסדר קודם כשהיתה מרוכזת רק בעצמה, ואולי הצליחה לראות פתאום את האיש הזה שנמצא כאן לצידה.

הוא אמר שלא אכל מהבוקר ושאל אם גם היא רעבה, ועוד לפני שענתה הציע שיעצרו במסעדת דרכים טובה שהוא מכיר, ניסה למשוך את הזמן איתה במכוון.

כשסיימו להזמין מהתפריט והמלצרית עם זנב הסוס השחור התרחקה, הרגיש שזה הזמן המדוייק לאפשר לאדון שבו לצאת ולעשות את העבודה, הוא שלח לה את המבט הנכון ואחריו גם את היד אל החיבור הלוהט שבין הרגליים שלה כשהוא מפשק אותה מתחת לשולחן ומחטט בתוכה כמו היתה הרכב המקולקל של עצמה והוא בעל המקצוע שיודע מצויין מה לעשות כדי לתקן את המנוע שהתחמם לה בהגזמה.  

וזה עבד, כמו שעון שוויצרי יוקרתי ומדוייק זה עבד. דבר כבר לא הטריד אותה מלבד הרצון להתפתל וליפול לזרועותיו המיומנות כל כך במלאכת האהבה, רצתה לתת לו לעשות בה כל מה שיחפוץ, העיקר שיחפוץ בה ויחפיץ אותה בלי הפסקה. 

כשכל גופה בער מתחת לשולחן ולא הצליחה להסתיר את התשוקה במבטה, בקשה בנשיכת שפתיים רק רגע אחד כדי לצאת לשירותים להתרוקן לפני שלא תוכל עוד ותבייש את עצמה. 

"בטוחה שזה מה שאת רוצה,אה? זנזונת קטנה?" הוא חייך אליה בממזריות שהיתה חדשה לה, צובט אותה חזק מבעד לתחתוני הכותנה הרטובות ומאשר לה לצאת ולחזור תוך 4 דקות במדויק, וכדי שלא יהיו אי הבנות, אישר לה לעזוב רק אחרי שכיוון את הסטופר בטלפון הנייד שביקש ממנה להשאיר על השולחן.

כשהשניות התחילו להספר לאחור, יצאה משם בהליכה מהירה, וכשנעלמה מאחורי גרם המדרגות של השירותים, חזרה המלצרית עם זנב הסוס עם המנות על פי ההזמנה. 

הוא שלף מהצלחת שני מקלות של מלפפון וגזר שהיו פרוסות בצד, תקע אותן בפה כמו סיגר יוקרתי והשאיר על השולחן שני שטרות שיכסו מעבר לארוחה שתשאר יתומה. 

דקה וחצי נותרה לה לחזרה, אבל הוא זה שעשה את הצעדים לקראתה והבהיל אותה כשניצב מאחוריה בדיוק כשיצאה ועמדה לשטוף את הידיים לפני החזרה בזמן אל השולחן. 

הוא נעמד מאחוריה וצבט בשתי הפטמות בעוצמה, לרגע לא חשב מה יהיה אם מישהו יחליט להכנס אחריו פתאום או לצאת מתא השירותים שעל ידם. 

והצביטה שלו חדרה דרך כל העצבים החשופים שבגופה והכאב שדקר אותה בער בה כמו היתה ענף יבש במרכז המדורה, אבל היא הבינה את כללי המשחק והחניקה את הצעקה.

✨ המשך בהמשך..

אלא שעצמת ההתרגשות מהריגוש עצמו, העבירה בו רטט קל בחיבור המדגדג שבין המפשעה ללב, והוא עצר לרגע כדי לתת לתחושה הנעימה הזו לההדהד עד תום.

אחר כך רשם את המספר בנייד שלו ובמשך דקה ארוכה לא הצליח לחשוב על השם שיעניק לה כדי שיהווה סימן למה שתהפוך להיות עבורו בהמשך, בסוף הסתפק ב ימית, בלי שום תוספת מלכותית, כיאה באופן המושלם למדונה שכמותה.

לשמחתו לא הכיר לפני כן מישהי אחרת עם שם כמו שלה וכשהקליד את האותיות שחברו יחדיו ל "ימית" חשב כמה מיוחד השם שלה מדמיין כיצד יצליח לכבוש אותה ואיך ירגיש כמו מי שכבש בחזרה את חצי האי סיני, אבל רק לעצמו.

עם כל המחשבות המטופשות האלו הסתובב מהסלון למטבח, לחדר השינה וחזרה, בסוף התיז על עצמו כמה רסיסים ארוכים של בושם ויצא לקראתה. 

אבל לסיפור שלנו אין הפי אנד, אין סיומת של זיקוקי דינור או תחילתה של אהבה זוהרת ויפה, אין בה משחקי שליטה שיהפכו אותה ברגע מכושף אחד לשפחה המבוקשת או יגרמו לו להפוך עורו ולהיות לעבד הנרצע תחת רגליה המושלמות של הוד נסיכותה.

לסיפור שלנו יש סוף אמיתי, כזה שבאמת קרה. כזה שגרם לו להבין מהר מדי שמתחת ליופי הכובש והמילים המושחזות ומצוטטות היטב, מסתתרת חיה פצועה מדי הנואשת לתשומת לב ולא מישהי שניתן לרקום איתה בדל של חלום, ודאי לא מי שיכולה לתת משהו מעצמה, אלא אחת שיודעת בעיקר לקחת..

✨ המשך בהמשך... 

לפני שבוע זה קרה, בלי שום אזהרה מוקדמת, כמו שמש זורחת ביום סגריר, התמזל מזלו והרגע המיוחל הגיע.  

באחת הקבוצות הופיעו המילים שלה, כתבה שהיא מחפשת טרמפ מפה לשם כי הרכב שלה תקוע במוסך ויש איזו פגישה שהיא חייבת להגיע אליה ממש בזמן, ולמרות שהוא לגמרי לא היה צריך להגיע למקום שאליו היא בקשה, שלח לה הודעה פרטית שכללה את המילים "צירוף מקרים" ו "קארמה" ועוד כמה מאלו שיש בם הכוח המיסטי שידע לקדם עניינים בסיטואציות חשובות מהסוג הנ"ל.

כתב לה שבדיוק לאזור הזה הוא צריך לנסוע היום לאיזה סידור של שעה, וכדי להשמע אמין, הוסיף, שלמרות שחשב לצאת קצת יותר מאוחר ולמרות שמדובר בעוד 7 דקות של נסיעה, הוא ישמח לעשות את העיקוף הזה במיוחד בשבילה, רק שתשלח לו כתובת מדויקת והוא כבר יגיע בזמן. 

הוא הוסיף שיוכל גם להקפיץ אותה בחזרה אם צריך, כי למרות שהסידור שלו קצר, יש לו מה לעשות עד שתסיים את מה שהיא צריכה.

ובין כל הפונים והעונים נכונה הוא זה שזכה להיות הטרמפ שלה, והוא כל כך התרגש מהרגע הזה, אפילו יותר משציפה. 

הוא שמח על הדוד שהדליק בבוקר והבטיח לו מים חמים באופן מיידי, וכשנכנס להתקלח ולהתגלח, מצא את עצמו מזמזם מתחת למים שיר אהבה, אחר כך מיהר להתנגב היטב, טיפס על הג'ינס הכי צעיר שמצא בארון והצמיד אליו את החולצה המנוקדת שקנתה לו הצמודה הקודמת, זו שלקח איתו בפעם האחרונה למילאנו כדי שלא ישתעמם לבד במלון כשטס לשם בענייני עבודה, והוא נזכר פתאום איך גררה אותו שם לתצוגת אופנה של כל המי וכל המה והתעקשה לקנות לו את החולצה המנוקדת הזו, כי זה הדבר הבא באופנה, כך אמרה, כשכפתרה לו אותה והדביקה לו נשיקה.

ועכשיו כשנזכר בה, חשב לעצמו שהחולצה המנוקדת הזו היא הדבר היחיד הטוב שיצא לו ממנה, אין ספק שהילדונת ההיא הבינה משהו בסטיילינג, אבל אפילו לא חצי דבר באהבה. 

והוא סגר את הכפתורים והשאיר רק עד שני העליונים במין רישול טבעי ולא מתוכנן, אותם שני כפתורים שכשמשאירים אותם פתוחים, מבצבץ מהם החלק הסקסי ביותר בחזה שלו החשוף שלו, השקע הקטן שכולן כל כך אוהבות לנשק או להניח עליו את הראש, פעם לא שם לב לזה כל כך, עד לשנה האחרונה.

הוא כבר עמד לצאת לדרך אבל בדיוק נשמע צליל של הודעה חדשה מהמסנג'ר והוא רץ לקרוא אותה כשהלב שלו רועד כמו ילד קטן, מקווה שזה איוונט לאיזו מסיבה או משהו מטופש אחר, רק שלא תהיה הודעה ממנה שמבקשת לבטל כי מצאה סידור אחר, או סתם כי התחרטה. 

זו היתה הודעה ממנה, אבל היא היתה ממוספרת בספרות הזהב של הנייד האישי שלה, זה מה שחיכה לו שם.. והספרות קפצו מולו מפתיעות ונוצצות כמו מספרי הלוטו הנכונים בהגרלה על הלב שלה, מי חשב שככה ירגש אותו מספר רנדומלי פשוט בן עשר ספרות, אלא שעצמת ההתרגשות מהריגוש עצמו, העבירה בו רטט קל בחיבור המדגדג שבין המפשעה ללב, והוא עצר לרגע כדי לתת לתחושה הנעימה הזו לההדהד עד תום. 

✨ המשך בהמשך..

כבר שנתיים שהוא מחזר אחריה באלגנטיות עדינה בכל דרך אפשרית, מגיב לכל סטטוס שלה, תומך בכל מיני דיעות שהיא משמיעה בלי קול, מפרגן לצילומי הסלפי המפלרטטים שהיא מעלה, מפעם לפעם גם שולח הודעה פרטית בתקווה שאולי אחת כזו תאפשר לה להבחין בשונות שלו, לקלוט שהוא עשוי מחומר משובח, לא דומה כלל לאותם עשרות המעריצים הסובבים סביבה ברשת ומשחרים לטרף, והוא באמת מזן אחר, משובח ביותר, וכל כך מתחשק לו להוכיח את עצמו לידה.

אבל היא נשארת מרוחקת מסיבות שאינן ברורות לו וכנראה שגם לה, והוא כמו כלב נאמן ממשיך להשאר בקרבתה, ממתין בסבלנות אין קץ לרגע הנכון שבו יוכל לתפוס אותה כשהיא מועדת, לאחוז בה ולהציל אותה מהחיים או מעצמה.

הוא מחכה לרגע הזה כמו ילד קטן שחולם על היום בו ירשו לו לעלות על המתקן הכי מבוקש בלונה פארק, כמו ילד שרוצה להגשים חלום הוא מדמיין איך יתן כל מה שיוכל בשבילה, רק שתנתן לו כבר ההזדמנות להוכיח את עצמו ולהיות שם לצידה, וזה לא שהוא בעצמו לא מוקף מעריצות מכל פינה, אבל משהו בדמות שלה מרגש אותו ברמות אחרות, היא מרגישה לו כמו אתגר שהוא חייב להוכיח לעצמו שיוכל לו, קצת כמו לכבוש את האוורסט ולהגיע לפסגה.

לפני שבוע זה קרה, בלי שום אזהרה מוקדמת, כמו שמש זורחת ביום סגריר, התמזל מזלו והרגע המיוחל הגיע.

 ✨ המשך בהמשך