פתאומית לעד

ובחלום אני יושבת קרוב מדי למדורה, כולם כבר הלכו ורק אני נשארתי להתחמם לידה לבד, קולות הלילה נשמעים מפחידים אבל אני כלל לא חוששת, משהו בי מרגיש בטוח ומוגן באמצע היער.

מקשיבה לעצים המתגחלים לאיתם עד שצעדי ענק נשמעים ומתקרבים מתוך הסבך, אני מרימה את הראש ומופתעת למצוא אותו צועד לקראתי באיטיות כבדה ונחושה.. פיל ענקי.

אני מבינה שזה אמור להיות מסוכן אבל באופן לא מובן אני רק מרגישה בטוחה יותר, משהו באזני המניפה האדירות שלו מרגיש לי שהוא בא במיוחד כדי להקשיב לי, והן גדולות מספיק כדי להכיל את כל מה שמעולם עוד לא ספרתי לאף אחד..

הוא שולח אלי את החדק הארוך שלו וברור לי באופן מוחלט שאין לי מה לפחד אלא בדיוק להפך, החדק הארוך שלו מצטייר לי כמו חבל סנפלינג שנשלח כדי לעזור לי לצאת מאיזו צרה.

המדורה דועכת והפיל הגדול והאפור מתיישב צמוד אלי, אני שולחת יד ומלטפת בעדינות את הפנים המקומטות והיפות שלו, מניחה את הראש ונרדמת בחיקו כמו ילדה קטנה שמצאה מקלט במקום הכי בטוח בעולם..

והפיל.. הוא עוטף אותי עם החדק כמו לתוך זרועות של אהבה וטוב לי, אני נרדמת בו מוגנת נאהבת ושקטה. 

                🐘🐘🐘🐘🐘

 * יוצאת לחפש משמעויות לפילים בחלום ✨

27 שעות ללא שינה והעיניים מבקשות להעצם ולו לרגע שביר בתוך הגוף הצף.. הלוואי ויכולתי.. הלוואי..

והכאב המטורף שחודר לכל פינה, שולח שורשים חדים ומפותלים, תופס, צובט, דוקר, חותך ומאיים להתפשט בך כמו מחלה..

יממה ארוכה ומסחררת, קשוחה ומעיפה כמו רוח סערה, והחיים לימדו אותך שאין ימים מיותרים, כל יום נולד כדי להוביל אותך ליום הבא.. ✨

"את אמרת לי
אל תיכנע ומה אתה כועס
לא כעסתי
בין הצלחה לבין כישלון יש אכזבה
התכנסתי
ביני לבינך יש עוד מקום
גם זה לטובה
ואז בלי גאווה
חצינו קו בלתי נראה
אחרי לילה של אהבה
רצינו עוד אם אינני טועה
מה יהיה היום
מה יהיה מחר
עוד נראה
הכל אותו דבר

לא נרדמתי..."

_{(ש. ארצי)}

עוברת על הפוסטים שלי לאחור, מגלה עשרות מהם שהפכתי עם הזמן לטיוטה עד שנותרו כאן רק כל האפורים וחסרי החיים שביניהם, לאט אבל בבירור אני מבינה עד כמה הפכתי למצנזרת הראשית של עצמי, ואיך קרה שאת כל המילים העמוקות  מהשורש, אלו שהלב שלי מייצר, חזרתי לכתוב במחברת, ואיך קרה שלמרות השם הבדוי ולמרות המסך הוירטואלי השחור, ואיך למרות הכל אני אשכרה מצנזרת. 

ובא לי לצעוק הכי חזק שאפשר

הכי גדול הכי כחול הכי רחוק, אבל גברת צנזורה תקעה לי גאג בפה וידי כבולות באזיקיה, אז אני מותירה אחרי אנחה דקה ושותקת את עצמי לדעת. 

מה יש עוד לומר מלבד, היו שלום..

ואולי יום אחד אשלוף את המחברת.. או שלא. 

כבהתעתד פגישה, כבהסתודד מחתרת,

כבהתאמת חשד - אני מכיר: קולך! 

בצחוק ובלחישות אלי את מסופרת,
כאז אני עומד שבוי בעיגולך.

כי תשוקתי חיים תובא עוד לרגלייך.
כל נתיבה, כל זמר, מגיעים עד דום.
אני אשוב שנית אלייך, רק אלייך,
במו עיני אותך לנצח לעצום.

(אלתרמן) 

אני מוצאת במסתרי החורש 
פינות בן לא דרכה עוד אהבה 
ובצילן אפול מוכת סחרחורת, 
הזאת הארץ הטובה..

_{* יהורם טהרלב} 

על זה שהייתי...
ועל מה שאני מרגישה עם זה עכשיו,

על אם יכולתי...
ומה אני עושה כדי לשנות את המצב,

על מי אני...
ומה אני רוצה בכלל,

על איך ואם אפשר להחזיר את הגלגל,

על מה אתה מרגיש איתי
ואיך לפעמים אתה לא מרגיש אותי,

על איך אני בוערת מתשוקה
גם אחרי אורגזמה משניקה,

על איך אני רוצה אותך כל כך
ואיך להסביר לך
לפני ששוב תברח,

על התסכול מכך שאבדו לי המילים
ולכן אתה אף פעם לא תבין,

על זה שהשתוקקתי למולך
ולא ראית בי יותר מכבר שלך,

ועל זה שאני נמצאת בין כך או כך
גם אם לא תבחין בזה כל כך.

                          ✨

אין לי כמעט כלום
אבל הכלום הזה הוא שלי
בשעות הפנויות לחלום
אתה יכול לחלום איתי
ואז אתה בא בחלום
ואני אז כמעט קרובה
במקום אשר אין בו מקום
הייתי יכולה להיות איתך

                          ✨

(נתן זך) 

* אין לי כלום אבל יש לי הכל ✨

הגלימה והכנפיים נשארו בבית אבל הצלחתי להסוות את העניין באלגנטיות מופלאה ונדמה שאיש לא הבחין כמעט שמשהו השתנה בי..

מתחילה להפנים שהשליחות שלי היא נצחית, ויש סיכוי אחד למיליון שהגעתי כדי להשאר.

#מחשבות_של_טרום_הולדת 

פורים מתקרב ומבעיר בי חשק כל כך הפוך, להסיר את כל המסכות ולנוח. אז הורדתי את הגלימה ותליתי אותה בארון הכי גבוה בבית. 

מוזר להסתובב ככה בין החדרים, להכין את הקפה לאט, לענות לאט לכל שיחה, לא לחזור בזמן לטלפונים ומיילים לחוצים.

עדיין לא העזתי לצאת ככה מהבית, אבל עוד מעט זה יקרה כי יש לי פגישה בחוץ. מעניין יהיה לראות את הפנים שלה כשתראה אותי ככה אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו מכירות, סקרנית לדעת מה היא תגיד ואם יהיה לה אומץ לשאול איפה שכחתי את הכוח. 

את הלילה שלך, שעזבת לבדד,
שעמד על דלתייך סחרחר משיאים,
שנשא את חוליי המוקדש לך לעד,
שידע לענות רק בשמך האחד,
את הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים.

בידי שנגעו בך דועך השרב.
מה יקרו לי חיי שהיו הדומך!
את זרה! את זרה! אל תבואי עכשיו!
התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך.

באחרון נרותיו - בשביל מי הדלקתים? -
כבר עומם המשתה אשר אין לו שילום.
רק הרעם אי שם עוד גורר רהיטים.
רק ענק מחייך ושותק על לא כלום.

אל תבואי עכשיו! ילד מת בחיקי.
את נשכחת. עיני המראה עצומות.
בחדרי העולם הגדולים, הריקים,
גם צחוקך יבהל מעצמו.

(אלתרמן)