פתאומית לעד

בכל ערב אני מלקטת שירים

תמיד בתשוקה,

תמיד תמיד בהתרגשות קיומית מלהטת

מניחה אותן לצידי 

שמא תופיע מולי ככה פתאום

בלי שום הכנה מוקדמת,

בציפצוף התראה טלפוני

או באמצע חלום,

ומרוב התרגשות לא אמצא בי מילים,

ולכן אוספת אותן כל יום מחדש

למקרה שתופיע

ויאלם קולי,

שלא אשאר שותקת

שלא תהיה אהבתי הדוממת לבטלה 

ועכשיו עמיחי, כי הוא מדייק את זה נפלא.

הלוואי והיתה לי תשובה טובה יותר מהאמת,

והאמת שאיכפת לי. אכפת לי מהארץ היפהפיה והמדממת הזו,

כואב לי לראות איך אנחנו מאבדים אותה רק בגלל שאנחנו מפחדים,

מתנהלים כמו אשה מוכה שכבר איבדה את האמון בעצמה,

שלא משנה כמה השפלה וזלזול וכאב היא חווה,

היא שכחה מי היתה לפני שהגיע ובאמת מאמינה לו,

לזה שמקטין אותה כל המן ואומר לה שאף אחד אחר לא יקח אותה,

לזה שמספר לה שרק הוא יודע איך להתמודד עם הטירוף שלה,

והוא שחקן טוב כל כך, עד שאי אפשר להבחין שזה הפחד שמדבר ממנו, החשש שהיא תבין שהיא יכולה לגמרי בלעדיו,

ושאולי בכל זאת יש אלטרנטיבה  !

את מי שהייתי עד לפני שנתיים אפשר היה לסכם (בענייני פוליטיקה) במשפט אחד של מאיר "איפה היא איפה פוליטיקה היא עוד בכלל מוצצת.." 

אבל משהו השתבש בי בשנתיים האחרונות, משהו בוער בי, כמו הר געש בתרדמת שהתעורר לחיים , כמו רעידת אדמה המאיימת להחריב את אדמת הקודש עליה גדלתי ועליה אני מגדלת את בני ובנותיי, וכואב לי לראות שיש בינינו לא מעט אנשים שאת רובם הגדול אני מאד מעריכה, ואני לא מצליחה להבין איך אחרי כל מה שקורה וקרה כאן בכל השנה האחרונה, הם עדיין מתכוונים לשים מחל בקלפי :(

ואיך זה קשור לכאן ? 

1. אין לי כוחות נפשיים לתגובות ודיונים מתלהמים ומתישים על קיר הפייסבוק שלי, וכאן ממילא אף אחד לא ממש קורא אותי 

2. עצם העובדה שאני מבזבזת את הזמן שלי ונכנסת מיוזמתי לתוך כל השיט הזה שנקרא פוליטיקה, זה המאזוכיזם בהתגלמותו

ואחרון חביב, בבקשה אל תהיו שאננים, אל תוותרו על זכות הבחירה שלכם ,

תאמינו כמוני שלכולנו מגיעה איזו תקווה חדשה  <3 

מה עוד אפשר לכתוב על הקופסא השחורה הזו שמתה לי בידיים עם כל כך הרבה מידע אהוב וחשוב ?

ואולי הגיע זמנו לעזוב

או שהגיע זמני לשחרר וללכת...

ועכשיו, אחרי שנים של שימוש בשעון המעורר שלו, תוהה אם אתעורר בבוקר ביקיצה טבעית  

מה הדבר הכי מאכזב שחווית לאחרונה ?

                                        ☆☆☆

הרגע הזה שבו נפלה ההבנה וכל מה שחשבתי על יופיה של הכנות הרדיקלית, על אותנטיות ועל סימני הדרך של האהבה, מתחיל להתפורר לי כמו חול בין הידיים, לצחקק מאחורי גבי וללעוג לי בכל הזדמנות.

ואיך אפשר שלא... 

עם הקיטבג הכבד של הנאיביות המטופשת שאני מתעקשת להמשיך ולסחוב במסלולי האהבות בדרכים, מבלי לקלוט שזהו. נגמר.  אני לא ילדה קטנה יותר, ולנאיביות המגוחכת שטיפחתי בתמימות מוגזמת, כנראה שאין יותר מקום.

בואי, תני לי יד ונלך... 

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד.
עַל פְּנֵי הָאָרֶץ צָחֲקוּ עִיִּים
וְרוּחַ בְּשָׁמַיִם אַדִּירִים.

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה
עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְּהוֹמוֹת
וּרְאִי הַיָּם צִיֵּר לִי אֶת פָּנַי
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים

                      ♡

ל. גולדברג 

החורף שוב היכה בי קור כחרב
והמבט כה סגרירי בשתי עיני
ומסדקי קירות ניבט העצב
שאלתי, לחשתי, עד מתי?

אך לעת ערב עם רוח ערב
עלה נושר לו על גג ביתי,
אני יודעת אני שומעת
מישהו הולך תמיד איתי.

אני זוכרת בדידותי זועקת
אליט פני בשתי כפות ידי
את צערי חילקתי עם פת לחם
שאלתי, האומנם ואם כדאי

את תפילתי אשא כך הלאה הלאה
עוד לוחשות שפתי מתוך עוני
אני יודעת מישהו למעלה
רואה אור עששית בחלוני

           ☆☆☆

את השיר העצמתי הזה כתב רמי קידר בלשון זכר,

אבל בצלצאל אלוני שנחשף אליו, ביקש את השיר עבור עפרה חזה ושינה את הפניה מזכר לנקבה (ללחן הסוחף של אפי נצר) ולמרות שהייתי אמורה להתחבר אליו יותר ככה, אחרי ששמעתי את הביצוע של אברהם פריד ליצירה המרטיטה הזו, נפתח לי הלב כמו מניפה תת הכרתית, שואתית  קדומה וזועקת.. אל תשאלו את עצמכם או אותי איך זה בדיוק קשור לכאן, באמת שאין לי תשובה...

כנראה שהכל קשור. 

פרגנו לעצמכם שבע וחצי דקות של מדיטציה מוסיקלית לנשמה, חומר חזק זה 💫

"כַּמָּה נִפְלָא הָיָה
אִם הָיוּ לָנוּ
נַיָּדוֹת טִפּוּל נִמְרָץ רִגְשִׁי

בִּמְקוֹם חוֹבְשִׁים
הָיוּ לָנוּ חוֹמְלִים
בִּמְקוֹם חֲבָקִים
הָיוּ חִבּוּקִים
בִּמְקוֹם זְרִיקוֹת
הָיוּ נְשִׁיקוֹת

וְרוֹפֵא הַלֵּב
הָיָה מֵאִיר לָנוּ
בְּפָנָס הַהֲבָנָה
אֶל תּוֹךְ לִבֵּנוּ
וְשׁוֹאֵל
הֵיכָן כּוֹאֵב לְךָ
בְּתוֹךְ הַחֲדָרִים?

וְאָז הָיָה הוּא
מְעַסֶּה אֶת לִבְּךָ
בְּרַכּוּת
וּמַנְשִׁים אוֹתְךָ
בְּחַמְצָן אַהֲבָה
עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר
בְּלֵב חָזָק וְאַמִּיץ
מָלֵא חַיּוּת
אֶל תּוֹךְ הַמְּצִיאוּת"

.

אהרון בס 

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי...
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, - זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת.

קונסטנטין סימונוב/ אברהם שלונסקי לעברית

המרחבים הפתוחים למדבר שנפתחו מהסגר

הכל קורא לי לבוא, רק שנגמר לי החמצן 

ואין לי מושג איך אצליח לגרור אותי לשם

במולדת, במילה העברית, ובאהבה,

מ 1 ועד לחווית אורגזמה מטורפת בזמן שאני מקשיבה לאלכסנדר פן מקריא את זה : 

"אדמת חרי 

שירי המתהלם

ישאיב חיים להסתיידות עורקייך

אני נשבע לך 

אדמה ואם

כי לך אני ולא לעריקייך,

לא אירתע משפוט אותך קשות

ואת, גם את,

שפטייך בי תפליאי

אבל אדע 

שלך היה השוט

אבל תכירי, 

האגרוף שלי הוא "

אוטוטו יומולדת ( בשמיים )לאיש המטורף הזה,

השמועות מספרות שלא ידע לנהל מערכת יחסים של אהבה (על אף שהיה נשוי) ולו בגלל שהתייחס לנשים כמו לאלכוהול,  ליבו נשאר בודד עד סוף ימיו, אבל הוא ידע לכתוב אהבה כמו המאהב האולטימטיבי, ובערוב ימיו כתב את השורה הבלתי נשכחת " אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת, יהיה כך, כך יהיה אות באות" 

נשבעת שגמרתי.

עוד פוסט שישמיד את עצמו בסוף... כמה חשופה אפשר להיות אפילו אחרי הניק הבדוי 🐾