פתאומית לעד

הכל טוב עד לרגע ההוא

רגע אחרי שהכל נגמר

והריקנות מזדחלת

ומתפזרת בין חדרי הלב

עד כאב

ואני רוצה לגרש אותו

ולא מצליחה

ואין שום סיבה הגיונית

ואין על מה ולמה

וחושבת אם בכלל אני מובנת

ועד כמה

ומה יש בשתיקה שלי מלבד אותה כניעה

ואז פוגשת את המילים של יונה וולך והן נוגסות בי מהצד:

יש לי במה בראש 

והיא מציאותית יותר מכל במה

וכשאני יורדת ממנה 

אני יורדת לשפל המדרגה.

יש לי תאטרון שלם בראש 

ואני בו הגיבור

וכשאני מכבה את האור

אני גמור

וכשאני מפסיק לשחק

מפסיקים חיי

וכשאני מוריד את המסך מאחורי ריסיי

אובדים כל ידידיי

אהובי,

זכרונותי,

קסמי, 

באות בהלותיי,

חרדותי,

גויותי,

עלבונותיי

,

"כולך רגש" הוא זרק לי באחת מהשיחות שלנו בזמן האחרון,

והמילים המדוייקות שלו, המטיבות להכיר בי, היודעות אותי על כל חולשותי, גרמו לדמעות שבי להסחט עד דק.