פתאומית לעד

בת 15

חוזרת הביתה מאוחר

חצי שעה מאוחר יותר מהשעה שאבא הגדיר 

יודעת שיכעס 

חוששת מהמבט המחנך והקול המאשים 

אבל לא מצפה לחגורה שעוד רגע תתפתל סביבך,

שתשלף מהמכנס הכי קרוב

ולא תתן לך אפשרות לברוח ולהסתתר בחדר, 

להמלט מאימת האבזם המבורזל המונף לעברך בכל הכוח, מבקש לנחות על רצועת עור חשופה ולהתיר בה סימן לוהט למזכרת, שאלמד לא לאחר יותר, 

ואני... לא הרגשתי בזמן המתקדם, רק רציתי להרוויח עוד כמה דקות עם זה שאהבה נפשי.

זוכרת את התנועה המתנחשת באוויר של רצועת העור המאובזמת, כמו נחש הנאחז בקצה זנבו ומתפתל בחוזקה , שולח לשון ארסית המבקשת להכיש.

זוכרת אותי מבוהלת, מפוחדת, מופתעת, 

מתקפלת על הרצפה

בישיבת עובר מלופפת 

מכסה על פני בשתי ידיים 

חוששת מעוצמת הכאב שעוד רגע ינחת על הגוף,

מבויישת מאותם סימנים שייותרו בגוף כשתסתיים מלאכת הענישה.

כואבת את הצורך בחיבוק העוטף של אבא

שזמן רב כל כך חסר כאן, 

שלא זוכר שאני עדיין עוד ילדה,

כואבת את החיבוק שלא היה,

שלא יהיה, 

שלא יגיע כבר,

צורבת בלב את עוצמתה של ההשפלה שהגיעה ברגע לא צפוי, מותירה אותי חשופה ומקופלת לבד בפינת החדר, נשרפת מבפנים ובכל זאת לא בוכה.

חורקת שיניים במבוכה עיקשת,

לא מאפשרת לדמעות לנשור ממני,

אוספת את עצמי בנשימה עצורה,

גוררת את עצמי לחדר ומסתגרת,

קוברת את הראש בכרית,

כובשת את הבכי, 

ומבטיחה לעצמי 

לזכור היטב את השיעור הכואב

מבטיחה לעצמי שלעולם לא אכעיס אותו יותר

שלעולם לא אאכזב

שלעולם לא אאפשר לאהבה לסחוף אותי אחריה, 

שלעולם לא אתפתה להתאהב, 

ובכל זאת לא מצליחה לעמוד בהבטחה, 

לא מצליחה לוותר על הלב, גם כששורף, בוער וכואב.

"חוסר אינטליגנציה מהלך על שתיים" הוא קרא לי אז בלהט הכעס, בלהט בלהט הענישה, בלהט האגו שלו, שנפגע כשלא עמדתי במילה שלו בשעת החזרה. 

שלושים שנה אחר כך עדיין זוכרת

עדיין כואבת,

לא כועסת אפילו לרגע,

אפילו לא לשבריר שניה, 

כי גם ילדה גדולה כמוני 

כבר יודעת

שכל מכה צורבת שהשתלחה מבין ידיו בפעם ההיא שגם היתה הפעם האחרונה,

הגיעה מהמקום הכי שורשי של האהבה.

יש ולפעמים זכרונות מצליפים בי

ואני נושמת אותם עמוק לתוכי,

משתדלת לחבק אותם בכל הכוח

ולחפש בהם סימנים לאהבה.