חולפת בסלון ומעבירה מבט מהיר על הספריה העמוסה שלנו, בזווית העין אני קולטת אותו קורץ לי מרחוק, נזכרת שדווקא היה לא רע בכלל בזמנו, לא ספר שזכה לתהילה, אבל כשקבלתי אותו לפני המון שנים במתנה, אהבתי את הקלילות הפשוטה שבו, את הזרימה, ופתאום הייתי סקרנית לראות למה קרץ לי כל כך ומה דחוף היה לו לספר לי דווקא עכשיו.
שולפת אותו ביד אחת ובשניה מעבירה אצבעות כדי לנער ממנו מעט אבק, פותחת באמצע ברנדומליות שובבה ומתרגשת כל כך כשעולה בגורל הסיפור הקצרצר הבא, בדיוק האחד שמתכתב עם התחושות שלי עכשיו ועם התובנה הענקית שמעולם לא הצטערתי וכנראה גם לא אצטער על הפעמים בהם עפתי עם התשוקות שלי, גם אם נפצעתי בדרך או חטפתי כוויה.
✨✨✨
מתוך "בת זונה אמיתית" /חניתה אטון
"אני מתמלאת משובה ואומרת "מי מתגלגל איתי עד למטה?" וקופצת בלי לחכות לתשובה.
ככה אני מתגלגלת ומתגלגלת בדשא, ואחרי שלושה גלגולים נהדרים מתחלפת צהלת החדווה שלי בקריאות כאב "אי, אי, אי..."
אני קמה ומגלה שכולי - אבל כולי - מכוסה קוצים. קוצים קטנים כאלה, מעצבנים, שצריך להוציא אותם אחד -אחד עם פינצטה. החולצה שלי מלאה, הגרביים, מכנסי הטריקו, איייייייי...!!!
לולה מרחמת עלי, ושתינו מתחילות לשלות אותם אחד - אחד, דודיק ואיתי מתיישבים למעלה על ספסל,
שקועים במחשבות.
אחרי כמה דקות ארוכות - כשעדיין לא הוצאנו חצי - איתי שואל אותי, "אז, אימא, איך את מסכמת - אם היו אומרים לך לפני שהתגלגלת בדשא שזו תהיה התוצאה, היית עושה את זה או לא?"
שאלה מצוינת.
"כנראה שלא." אני עונה לו ושולפת עוד קוץ, "איזה מזל שלא ידעתי..."
