של אחד המשוררים והמבצעים שכל כך אהבתי לאהוב.
מאיר אריאל לא סתם שירר שירים, הוא היה וירטואוז של שזירת מילים ואלוף עולם בלספר סיפור דרך שיר.
אני כמעט משוכנעת שאם נחפש ברצינות, נגלה שאת המילה "ערגונות" שרשומה היום במילון, הוא זה שהמציא.
ולמה נזכרתי בו פתאום? כי בשבוע האחרון יצא לי לדבר עליו בלי סוף ובכל הזדמנות, ומצאתי את עצמי מחפשת ביוטיוב כל מיני שירים שכבר מזמן לא שמעתי, ואתמול בלילה אחרי שיחה עם חבר (הפעם הוא זה שהזכיר את מאיר)
נכנסתי לחפש באינטרנט משהו וראיתי שה 18/7 הוא יום השנה למותו של הגאון המילולי הזה.
18 שנים !!!! האיש הזה לא אתנו, ונדמה כאילו רק אתמול שמעתי אותו שר באיזו הופעה,
לפני שהלכנו לישון שאלתי את האינטלקטואל איזה מבין כל השירים שלו הכי מוצלח לדעתו, ובלי לחשוב פעמיים הוא אמר "שיר כאב" ואני
אמרתי שאני ממש מתלבטת בינו לבין "פלוגה בקו" שהוא מטורף לגמרי,
הוא חייך ואמר שזה בהחלט השיר השני הכי טוב שלו, ובאופן מאד מוסכם ולא שגרתי, הסכמנו להסכים.
זה לא רק הקטע הגאוני שבו הוא מדמיין איך הוא פוגש את האהבה הישנה ההיא לגמרי במקרה, אחרי שכבר שכח אותה כליל,
אלא כל המשחק בתיאורי הסיטואציות שמחזירים אותנו לעבר, עוברים דרך ההווה ומגיעים לעתיד, בכל בית ובית באופן וירטואוזי לחלוטין.
אחר כך כבר המשכנו להזכר ב "לילה שקט" ב "זרעי קיץ" וב "שדה גולדברג" שמתכתב עם "האמנם" של לאה, ועוד המון המון המון,
אין ספק שהאיש היה גאון. והנה, שיר אחד שלו שהכרתי רק אתמול ומיד התאהבתי גם בו.
כי כמה שאני מאוהבת באהבה, אי אפשר להתעלם מהפצעים שהיא משאירה אחריה כל פעם מחדש.
מאיר, מקווה שאפגוש בך יום אחד או לילה אחד ואקשיב לך מנגן על איזה ענן...
מעניין אם זה יקרה רק אחרי שכבר אשכח אותך כליל ✨
