ככה מספרות האגדות ומסתבר שהן ממש לא טועות.
דני סנדרסון כתב על זה פעם משהו מעולה בספרו "עור התוף" אם אתם מחובבי סנדרסון ועוד לא קראתם, רוצו לקנות.
השבוע הגעתי למסקנה שאצלי הצרות נדיבות אפילו יותר, הן לא מסתפקות בשלשות אלא מגיעות בצרורות.
ובאופן מאד לא מפתיע ודי מתסכל, כל מה שיכול היה להשתבש בימים האלו, השתבש בהצלחה יתרה.
ולקינוח המפנק של של ההשתבשויות, הצטרפו בזה אחר זו גם בירוקרטיות אטומות שהצליחו להעלות לי את החום במוח לטמפרטורה שלא היתה מביישת גם את החוף הלוהט ב"ראס אל שטן" שבסיני, כשהשטן בהתגלמותו נוחת לביקור.
הרגעים האלו שכל מה שמתחשק זה לדפוק את הראש בקיר, ככה זה כשנתקלים ברובוטים ממוחשבים, וקולטים שפשוט אין עם מי לדבר.
ואני, איפה שלא תזרקו אותי, מיד מוצאת שפה משותפת עם העומדים/יושבים/שוכבים למולי, ולרוב גם מצליחה במשפט או שניים לרכך כל סיטואציה שעלולה להתלקח למהומה, אלא שעם רובוטים אפלים וחסרי רגשות, התקשיתי הפעם למצוא שפה משותפת והרגשתי כמו מי שידיה כבולות ופיה חסום בגאג אכזרי, מבלי שיכולתי להתמסר לעונג שבעניין.
ובכל זאת, היה ברור לי שאין דבר בעולם שאתן לו ככה להוריד לי את החיוך מהשפתיים, אותי לא מנצחים כל כך מהר. אז לקחנו הפסקה בתוך המירוץ (האינטלקטואל ואני), טיפסנו על האופנוע וירדנו לחוף הכי יפה בעולם, זה שתמיד נדמה שאף אחד מלבדנו לא יודע על קיומו. ואחרי שהתקלפנו מהבגדים, קפצנו למים ושחינו עד לאי, נכנסנו להשתכשך בתוך הג'אקוזי הטבעי הכי מושלם שאפשר לדמיין בעולם.
לא תמצאו כאן תיאורים של סשן בידיאסאמי בלב ים, אבל ללא ספק היתה שם חוויה מהסוג ששמור לרגעים האלו בהם נדמה שכל העולם עוצר מלכת ואתם מבינים שהכל שטויות, וששום דבר לא משתווה למה שיש ביניכם ולגן העדן הנדיר שהגעתם אליו, ברגעי הטירוף הבלתי הגיוניים האלו.
ופתאום נזכרתי איך הגעתי לאימון בתחילת השבוע והראש שלי היה עמוס ומוטרד ממליון מחשבות, עד שלא ממש הצלחתי להכניס את עצמי למצב, והמאמן האדיר שלי קלט שאני לא מרוכזת, הוביל אותי לשק האגרוף, הגיש לי את הכפפות, קרץ ואמר "קדימה! לכי על זה! דמייני את כל מי שעצבן אותך בזמן האחרון ותכנסי בו עד הסוף! דקה ברצף.. מעכשיו!"
ואני נכנסתי... נכנסתי בו חזק כל כך עד שכמעט ולא הרגשתי את האגרופים יותר, רק את ההתנשפיות החזקות ותנועת האגן שהצטרפה לכל חבטה, עד שדפיקות הלב התעצמו והתעצמו וסיימתי נוטפת מזיעה מרעננת ששטפה את כולי באורגזמה של אדרנלין, והרגשתי כמו מי שיצאה מסצינת סקס מטורפת בתוך סאונה..
כשסיימתי את סשן האיגרוף שבאמת היה הפעם מוצלח מתמיד, שמתי לב שאת כל האגרופים כיוונתי לנקודה אחת ברורה ושחורה בדמות שק איגרוף, לא היה אפילו רגע אחד קטנטן שבו הצלחתי להחליף אותו בדמות מוכרת, כזו, כזה, או אחרת. נאדה!! כלום.
אז זהו, מסתבר שלא קיימת אף נשמה בייקום שליבי מלא עליה, כועס או מחפש להכאיב לה, אפילו לא בדמיון,
וזה כל כך ריגש אותי, ההבנה המופלאה הזו עברה בי כמו משב רוח צונן ביום שרבי, ליטפה לי את הראש ומילאה את כל חדרי הלב..
כי מסתבר שעל אף הכל ולמרות הכל אין בי שנאה, אין בי קנאה ואין בי טינה, כמה שקט ❤