סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני 7 שנים. 23 ביולי 2017 בשעה 19:55

 

"אפשר לעשות לך מנוי זהב?"

ככה.. אאוט אוף דה בלו, הופיעה ההודעה שלו בתיבת ההודעות האדומות שלי לפני שבועיים.

לא באמת הצלחתי להבין מאיפה זה מגיע. את הניק לא הכרתי, הוא מעולם לא הופיע או הגיב אצלי עד לאותו בוקר חמישי שבו ניצנץ המשפט הנ"ל ללא כל הקדמה נוספת.

נכון שיש משהו מרשים בפרופיל הצהוב המוזהב, אבל מעבר לנראות לא ממש מצאתי בו צורך.

אני נמצאת כאן כדי לכתוב את עצמי וגם לקרוא אתכם פה וכאן, ונדמה לי שפרופיל מוזהב נועד לאלו שרוצים להשתעשע קצת מעבר לשם.

לשלוח פה ושם הודעות, להעלות קישורים ותמונות, לצבוע פוסטים בגווני הקשת, ואני בכלל נמצאת כאן למטרה הרבה פחות נוצצת.

הצטרפתי לכלוב לפני המון שנים, היה לי אז פרופיל אחר עם ניק אחר ובלוג וירטואלי אפור ופעיל במיוחד.

בהתחלה כתבתי בו בכל הזדמנות, זה היה טרום עידן הפייסבוק ומצאתי בו סוג של יומן חיים נועז ופתוח לצפיה ולתגובות, בהמשך כבר גיליתי את הפייסבוק והתמכרתי לחוויה החדשה, עד ששכחתי ממנו.

אחרי שנה כשדגדג לי קצת לחזור, כבר לא זכרתי את הסיסמה ולא את המייל המיוחד שאיתו פתחתי את הפרופיל, אז פשוט העתקתי לעצמי את היומן המשוגע ההוא למזכרת, כי בלי סיסמה אפילו למחוק לא יכולתי, ופתחתי פרופיל חדש (כן כן.. זה בדיוק) שדרכו אוכל שוב לכתוב, רק שלא ממש השתמשתי בו יותר מפעמיים.

לפני 7 חודשים נדלק בי צורך קטן לחזור לכאן והייתי מופתעת לגלות שעברו להן 7 שנים תמימות (נו... לא באמת תמימות) מהפוסט האחרון שפרסמתי בו..

החזרה היתה מתונה, העליתי פוסטים בטיפטופים קטנים ואחרי שלושה חודשים שוב נטשתי ושוב שכחתי את הסיסמה ההזויה שהמצאתי. כשהצלחתי להזכר בה רגע לפני המצאת פרופיל מחודש (בפעם השלישית) התרגשתי לחזור ולכתוב כאן והאמת שנעים לי פה ממש.
.

אז כן, אני באמת נמצאת כאן רק כדי לכתוב ולקרוא. מחשבות, רגעים, חולשות, כמיהות, כאבים, שירים שעושים לי עצוב או נעים, וגם לקרוא אתכם לפעמים.

נהנית להניח כאן את המחשבות שלי ובאמת שאני לא בעניין של לפגוש או להכיר, אבל משתדלת להחזיר תשובה לכל הודעה מכבדת ולסרב בנימוס לכל הצעה שובבה כזו או אחרת.

ועדיין, אני אשה נבונה ויודעת שהחיים חזקים מכל כוונה וכל כך מפתיעים, וכבר למדתי איזה דברים משוגעים אפשר למצוא בחיים, גם ובעיקר כשבכלל לא מחפשים.

היום כבר יודעת שאם יום אחד אמצא את עצמי נסחפת, כנראה שזה בגלל שהיתה לכך סיבה טובה, ובדרך כלל כשטוב לי אני לא מסרבת,

יש משהו מרגש בלסטות מהתכנון המקורי של המסלול, בדיוק כמו שיש משהו מרגש בסטיות באופן כללי.

אז כשקבלתי את ההודעה המשונה מאותו צייתן מפנק (כך הוא הגדיר את עצמו) שטען שמתחשק לו להזהיב אותי במתנה, ניסיתי לנסח את התשובה הנכונה, אבל עוד לפני שהספקתי להגיב ולכתוב, שתחושת ההתחייבות למתנות כאלו לא ממש עושה לי טוב, מצאתי את עצמי מוזהבת מכף רגל ועד היסוד.

מאז הוא התאדה ממש כפי שהבטיח, לא פנה, לא שאל, לא ביקש, לא הטריח. לא רצה, לא הציק, לא שאל לא הטריד, עד עכשיו לא הבנתי מה זה אמור להגיד.

זה כן גרם לי לתהות אם ככה זה אצל המפנקים האמיתיים בע"מ, או שמא נחת עלי דג זהב שהופיע ונעלם.

אני מניחה שאחרי שיסתיים החודש שלי במתנה, כבר לא אהיה מוזהבת ואחזור להיות אפורה.

אבל היי.. זה לא אומר שאהיה פחות טובה מעכשיו, בדיוק כמו שכולם כבר יודעים, שלא כל הנוצץ, זהב.

ובכל זאת אנצל בינתיים את עובדת היותי מוזהבת, ואצרף לכאן את השיר הזה של נתן זך, שאני כל כך אוהבת.

אני נוטה לחשוב שאם השיר לא היה מנוקד, רוב האנשים היו קוראים את המילה האחרונה, לָנֶצַח

וכמה חשוב הניקוד המדויק, והרי לרומנטיקנים מבינינו ברור שהאהבה עצמה תשאר בליבינו לָנֶצַח ואת הלב... לעולם לא נרצה ולעולם גם לא נוכל לְנַצֵּח. 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י