נכנסת לבלוג הישן שהחזקתי כאן לפני יותר מ 10 שנים, קוראת אותי ונזכרת.
אחרי עשרות נסיונות כושלים לנחש את הסיסמה שהיתה לי אז, הרמתי ידיים. אפילו את המייל הדמיוני דרכו יצרתי את הפרופיל ההוא אני לא מצליחה לזכור כי מעולם לא עשיתי בו שימוש. יותר מ 3 מחשבים עברו תחתיי מאז, והסיכוי לאתר את הסיסמה די אבוד.
אבל הפרופיל עדיין נמצא, והבלוג שהיה פעיל כל כך בתקופה ההיא, נשאר בדיוק באותו המקום שנטשתי אותו, רק שעכשיו הוא דומם ובלתי נגיש, כמו חלקים ישנים מחיי שאני יכולה רק להציץ בהם כדי להזכר, אפילו למחוק אותו אני לא יכולה ובאופן מפתיע זה אפילו מרגש אותי, הרי שום דבר לא נמחק ממי שהיינו,
דבר לא נעלם, הכל אסוף ונקשר יחדיו לכדי סיפור חיינו, עדות מספרת על חיים שעברנו וכל מה שהוביל אותנו להיות מי שאנחנו היום, גם אם ננסה להתכחש או להתעלם מזה.
חוץ מזה שאין לי סיבה להתעלם, אני כל כך אוהבת את מה שאני מגלה, בימים האחרונים אני נכנסת אלי בכל הזדמנות, קוראת אותי ומחייכת, לעתים דומעת מאושר או מזכרונות מרגשים, מרגעי כאב שפירקו אותי באותה תקופה לרסיסים, מתרגשת מאיך שהצלחתי להרכיב את עצמי מחדש ועם כל כך הרבה שיפורים.
לרגעים מוצאת נקודות השקה קרובות כל כך לעצמי של היום, מהרהרת באותן מחשבות ממש, אפילו בחירת השירים מעבירה בי רטט וכמה נעים לגלות שמתחת לכל השכבות נשארתי אותה האחת כמעט, אותה הילדה עם השובבות בעיניים, עם אותה ההתרגשות בלב וברגליים, רק מפוקחת יותר, נועזת יותר ופחות מוותרת על עצמי. בדיוק ההפך ממה שיכולתי לדמיין אם הייתי צריכה אז לחזות את מי שאהיה.
אני אוהבת את מי שגדלתי להיות, אני קוראת אותי.. קוראת אותה.
לרגעים היא משעשעת אותי ולרגעים אחרים מתחשק לי לנער אותה מהחלומות הדמיוניים הבלתי מציאותיים שלה, מחייכת בגאווה כשאני קולטת כמה חלומות הזויים הגשימה בדרכה שלה חרף כל הסיכויים, הם פשוט התמגנטו אליה בכוח האמונה, כשהבינה כמה היא ראויה והניחה לחיים לעשות את העבודה בשבילה.
וזה מרטיט ומדליק אותי עם כל גילוי וכל זיהוי של עצמי בתוכה, לרגעים מתחשק לי לאסוף אותה אלי ולחבק חזק, לגלות לה לאן היא עומדת להרקיע.. לומר לה כמה מדהימה היא וכמה אני אוהבת אותה בדיוק כפי שהיתה. עם כל ההתלבטויות ועם כל הקשיים, עם השובבות האצילית והרצון הבלתי נגמר לטרוף את החיים. ואיך כבר אז היתה ילדה של מילים, של התעלות הנפש מכתבי משוררים.
איך צעדה בשקט לקראת החלומות שלה,נשארת נאמנה לעצמה גם ברגעים הפחות פשוטים, איך פרחה וצעדה בשביל היחודי שסללה לעצמה כדי להיות מי שהיא.. מי שאני, גם כשהדרך היתה ארוכה ומאתגרת ורצופה באבנים קשוחות ומכאיבות..
וכמה נעים להתבונן אחורה ולראות את הדרך המופלאה שעשתה, וכמה נעים לי לגלות שאני...
אוהבת אותי אוהבת אותה ✨
