אלוהים יודע מה הוביל אותי להכנס למספרה פתאום, אף פעם לא הייתי מאלו שהולכות למספרות, אבל היתה לי שעה פנויה באמצע היום וזו לא הפעם הראשונה ששמתי לב למספרה הקטנה הזו שנמצאת על קו פרשת הדרך שלי מפגישה אחת לאחרת.
מספרה קטנה ממש, משהו בסגנון של פעם, כל כך לא זוהרת וכל כך פשוטה בלב תל אביב, וגם הספר שנמצא בה נראה מהספרים העתיקים האלו של פעם, נראה שמזמן עבר את שנת החמישים שלו. לבוש בג'ינס דהוי וטישרט רגילה ובמראה שלו יש משהו מכוער וגס, כזה שבמבט ראשון עלול לגרום לדחיה, אבל אני, משהו בכיעור הזה תמיד מושך אותי באופן כל כך לא ברור. הוא לבוש בפשטות אבל מגולח בצורה מטופחת וכשדלת המספרה נפתחת כשהוא יוצא פתאום לקנות סיגריות מהדוכן הצמוד אליו, ריח הבושם שלו עובר דרכי ומזכיר לי מישהו שפעם אהבתי לאהוב..
ריח, אחד הדברים שאין לנו שום דרך להתחמק מהם. או שהם מעוררים בנו התרגשות או שיוצרים דחייה מטורפת.
ואני, הרגישות שלי לריחות גם היא מטורפת. אפילו עלי יש את אותו הבושם הפשוט והעדין מגיל 12, כזה שאין בכלל להשיג בחנויות אמיתיות של בשמים, רק בחנויות של סבונים לנערות.
ופתאום השובל הזה של הריח שלו כשיצא מהמספרה, עובר אותי ומחייך אלי בקריצה. לרגע שכחתי לאן התכוונתי ללכת וכל מה שהתחשק לי זה שהוא יגע בי עכשיו, שאעצום את העיניים וארגיש את הריח החזק הזה קרוב אלי.
אז המשכתי כמה צעדים אחריו ועצרתי לידו בתירוץ של מי שרוצה לקנות חפיסת מסטיקים ובזמן שהוא חיכה לפרלמנט הקצר שהזמין, נצלתי את רגע ההמתנה המשותף שלנו ושאלתי אם צריך לקבוע תור למספרה שלו או שאפשר להכנס ככה סתם. הוא אמר שברור שצריך לקבוע ושאל למתי הייתי רוצה ומה בכלל מתחשק לי לעשות בשיער.
רציתי להגיד שמתחשק לי להרגיש את הריח שלו מקרוב, אבל במקום זה אמרתי שחשבתי ספונטנית על עכשיו, רק לחפוף ולייבש בקטנה, כי קפצתי לים בבוקר לסיבוב והשיער מרגיש לי דביק מהלחות ומתחשק לי לפנק אותו קצת.
הוא אמר שהתזמון שלי מצויין ושעכשיו זה זמן מעולה וליווה אותי את שתיים וחצי הצעדים מהדוכן לתוך המספרה שלו.
היינו שם לבד, הוא שחרר את הבחור שהיה בפנים, אמר לו שהוא יכול לצאת להפסקת אוכל קצרה, עד שתגיע הלקוחה הבאה בעוד שעה ומשהו ושהוא יכול להסתדר איתי לבד. האסרטיביות המחוספסת שלו העבירה בי רטט מהסוג הזה שמזמן לא הרגשתי, לא ידעתי מה עושים עכשיו ומצא חן בעיני שהוא זה שאמור גם ככה להגיד לי מה לעשות ואיפה לשבת, וכשעמד מאחורי אחרי שישבתי והנחתי את הראש בכיור לחפיפה, הרגשתי את הידיים שלו אוספות את השיער שלי וצמרמורת לא ברורה עברה לי בעורף.
"תורידי ת'ראש" הוא הנחה אותי בשקט ובטון העמוק והמחוספס שלו והרגשתי זרמים עוברים בגוף. הריח שלו היה קרוב אלי ונצלתי את העובדה שבחפיפה זה רק הגיוני שאעצום עיניים. וכשעצמתי אותן דמיינתי שזה לא הוא שנוגע בי עכשיו אלא האיש ההוא עם הריח שנצרב בי חזק כל כך וכנראה ישאר בי תמיד.
אבל משהו בי כנראה היה עדיין תפוס ועצור, באופן כזה שלא איפשר לו לחפוף לי כמו שצריך, אז הוא אמר לי "תשחררי את השליטה על הראש, תרפי רגע" והיה במילים ההן משהו מחרמן כל כך, כאילו שכל הסצינה הזו נלקחה מתוך איזה פרומו לסשן.
זה לגמרי הרגיש כמו סשן מדליק, כזה שרק אני מודעת לקיומו, אבל משהו באדישות הקשוחה שלו בשילוב עם הידיים שיודעות לעבור בשבילי הראש וללטף ולקרצף, עשו בי ריגושים עד שלא רציתי שהרגע הזה יגמר.
כשהוא הוביל אותי לעמדה של הפן כמעט ומעדתי, הגוף שלי היה חלש כל כך מהמקומות שאליהם התעופפתי בעיניים עצומות והוא תפס אותי והושיב אותי על הכסא, שאל מה להביא לי לשתות וכשאמרתי שהכל בסדר, שאני רק עייפה קצת, הוא החליט שקפה שחור וכוס מים קרים זה מה שאני צריכה ואחר כך המשיך.
הידיים שלו עוברות לי בראש, הוא מעביר את הפן שמייבש את השיער בחום המפתה שלו למול המזגן שמקפיא את החדר ואני מספרת לו שהעיניים שלי רגישות לחום של הפן כדי שלא יתרגש מזה שאני עוצמת אותן כשהוא מפנפן אותי, מתעקשת להמשיך את התעופה שכבר התחלתי ברגע שבחרתי להכנס אחריו למספר.
הוא נשאר באדישותו המחוספסת, אומר לי שהכל בסדר, שאני יכולה לעצום עיניים ולישון והוא יעיר אותי כשיסיים. אבל תוך כדי הוא לא הפסיק לסובב לי את הראש ממקום למקום כדי שיהיה לו נוח יותר.
עכשיו, בינינו.. עשיתי פן כמה פעמים בחיים ככה שידעתי שאין שום סיבה אמיתית להזיז אותי כמו שהזיז, בנגיעות חזקות מצד אחד ועדינות מצד שני, נוגעות בדיוק איפה שצריך כדי להעיף, משהו שקשה להסביר במילים, אוחז לי בלסת ומסובב מימין לשמאל כמו צלם שמחפש את הזווית הנכונה לצילום האובייקט שלו, ואני משתפת פעולה, מאפשרת לו להזיז אותי כמו הייתי מריונטה בידיים שלו, מרגישה את הזרמים שעוברים בין הרגליים המשולבות שלי עם כל פעם שבה נתן לי הוראות בטון הסמכותי והמסוקס שלו "תזיזי את הראש לכאן, עכשיו תורידי, תרימי, אל תזוזי" נדמה לי שמעולם לא עשו לי פן שנמשך כל כך הרבה זמן, כשהוא סיים פתחתי את העיניים וראיתי שאני ממש מאחרת ושבעוד עשר דקות אני חייבת להיות ביעד הבא שלי לפגישה.
היה ברור לי גם שהוא הרגיש משהו, שאולי גם הוא שיחק בדיוק את אותו המשחק רק מהצד שלו. נוגע, מלטף, מפזר הוראות בכל הזדמנות.
משחק שכזה בלי מילים, רק בתחושה בריח ובמגע.
רק שלא אתחיל להתמכר פתאום למספרות.