פעם חשבתי שאני עוצרת את עצמי מלחוות חוויות עם גברים שאינם הגבר שלי כי אני חוששת ממשהו, רק שלא היה לי מושג ממה, שהרי מערכת היחסים שלנו חברית ומאפשרת ואין שום סיבה נראית לעין שאמורה היתה לגרום לי לעצור את עצמי, עד שהבנתי!!
זה לא שאני לא בעניין, אבל כשיש לך גבר אלפא בבית, על כל התכונות הגבריות והמופלאות ביותר שאפשר בכלל לדמיין ולבקש, כלום לא מצליח להשתוות או להתקרב אליו, זו לא אני שמפחדת, זה הטעם שלי שהפך להיות משובח מדי.
כבר לא יכולה לספור את כמות הגברים מכל המינים הצבעים והגבהים שפגשתי בחיי וניסו לגשש את דרכם אלי..
כמובן שלא כולם מעיזים, אבל נדיר שאגיע למקום כלשהו ואפגוש בגבר שיצית לי את המוח או את הלב, כל כך נדיר.
אני רואה אותם בכל הזדמנות. בפאבים, במועדונים, במפגשי חברים ואפילו סתם ככה כשאני נוסעת לי לבדי בדרכים.. עוצרת לקפה פה, בירה שם, לכוס מיץ גזר או תפוזים, אבל לאף אחד אין את המבט הזה שעושה לי חשק לקפוץ לתוכו ולצלול להרפתקאה חדשה.. פשוט אין.
במסיבה האחרונה שבה הייתי בתחילת השבוע, ישבתי על הבר והשתעשעתי לי בתצפית.. לא יכולתי שלא לקלוט את כמות הגברים המריירים, החרמנים, העוברים מאחת לשניה לעשירית ולכל אחת מעניקים את אותו המבט, אותה היד, אותה לטיפה בכתף או על הרגל, מציעים משהו לשתות ומרימים כוסית משותפת בתקווה. אמנם לא הייתי קרובה לכולם מספיק כדי להקשיב לשיחות, אבל תנועות הגוף היו כל כך זהות, מלאות בהתרגשות מעורבבת בחוסר בטחון, או באובר בטחון שנראה מגוחך כל כך מהצד.
כולם נראו לי אותו הדבר בדיוק, יכולתי לסדר אותם בקבוצות קטנות מאותם זנים, כמו כלבים מגזעים שונים בתחרות כלבים המתחרים על הכלבה היפה התורנית, כמעט אותם המבטים שעברו מאחת לשלישית כאילו אין שניה בדרך.
בדרך לשירותים כשניגש אלי אחד מאותם שהיו לקורבנות התצפית שלי, לא יכולתי שלא לקוות שמקרוב הוא יצליח להציל את עצמו כשיאמר משהו שטרם שמעתי, שיחדור במבט שעוד לא ראיתי, אבל כלום... אותם המשפטים הנדושים, אותו החיוך הסתמי, אותו המבט החלול והמקווה לתפוס דגיגה חדשב ברשת.
הרשתות כנראה משעממות לי מדי, אולי אני צריכה לעבור באיזור של דייגים מקצועיים, כאלו שלא זורקים סתם רשת ומחכים לראות מה ילד יום, אולי אני צריכה לעבור במקום בו עומד דייג מקצועי שזורק חכה אחת בלבד ומחכה בסבלנות אין קץ, יודע להעריך את המים העמוקים שהחליט לעמוד לפניהם, מודע לדגיגה הנדירה ששוחה במעמקים, וממשיך לעובר יום יום לילה לילה, שנים על גבי שנים עד שיתפוס אותה, יבקש שתגשים עבורו את משאלת הלב היחידה לטעום ממנה ולהשליך אותה חזרה למים כדי שלא ישבע ממנה לעולם, שישליך אותה למים כדי לחזור ולהמתין לה שוב, עם אותה החכה, אותו הפתיון ובאותה סבלנות אין קץ של דייג מקצועי שיודע להעריך את הציפייה לדגיגת הזהב שאחריה הוא מחפש כל ימיו.
אולי...
