"דוקטור ברויר, השעה הזאת היתה קצרה מדי. אני חמדנית מדי ומבקשת עוד מעט מזמנך. האם יורשה לי ללוותך למלונך"?
הדברים נשמעו נועזים וגבריים באוזני ברויר, אך בצאתם מפיה הם נשמעו אמיתיים, בלתי מעושים כדרך שבני אדם צריכים לדבר ולחיות. אם אשה נהנית מחברת גבר, מדוע שלא תיטול את זרועו ותבקש ללוותו? אך איזו אשה שהוא מכיר היתה מעזה להגות משפט שכזה? זו אשה שונה בתכלית. זו אשה משוחררת!
"מעולם לא חשתי צער שכזה על שעלי לדחות הזמנה" אמר ברויר והידק את זרועה אליו "אך הגיעה העת שאשוב, ואשוב לבדי. אשתי האוהבת אך הדואגת תמתין אצל החלון, ומחובתי לגלות רגישות לרגשותיה"
"כמובן, אבל" היא משכה את זרועה מזרועו וניצבה למולו נחושה ותקיפה כגבר "בעיני יש למלה *חובה* משקל מעיק ומדכא. זנחתי את כל חובותי, לבד מאחת - להיות נאמנה לחירותי.
נישואין וכל מה שנלווה אליהם, רכושנות וקנאה, משעבדים את הנפש. הם לעולם לא ישלטו בי. אני מקווה, דוקטור ברויר, שתגיע העת שבה אף גבר ואף אשה לא יהיו נתונים לעושק חולשותיו של האחר" והיא סבה לאחור, בביטחון שבו באה".
ארוין ילום "כשניטשה בכה'
ולמרות שאני מאמינה שנישואים יכולים להיות נפלאים כששני בני הזוג שלמים ובטוחים באהבתם ומאפשרים אחד לשניה את החופש להיות, תפס אותי הקטע הזה הלילה ואהבתי את העוצמה המיוחדת שנוטפת ממנו, מה שגרם לי לתהות ביני לבין עצמי האם אני באמת נאמנה לחירותי כפי שאני מספרת לעצמי שאני.. הרהורי לילה שכאלו..
לילה טוב 💫
