אני אומרת, כאילו שליהקו אותי לתפקיד נר של חנוכה, והוא תוקע בי את המבט הזה שלו,
המבט הזה שכבר למדתי להכיר אותו טוב כל כך, זה שמנסה להבין מה הקטע שלי בדיוק ולמה אני עומחדת להרוס את מה שעוד לא התחיל.
והאמת שגם אני לא יודעת ואני ממש לא מתכוונת להרוס, זה כל כך לא זה, ואני כבר מצטערת שזרקתי את המשפט המטומטם הזה, בשביל מה הייתי חייבת? לא כל מה שעובר לי בראש אני חייבת להצהיר בקול, ואני רואה דרך העיניים שלו את כל המחשבות ואני מדמיינת אותו מתבאס מזה שעוד לפני שבכלל מצאנו בייביסיטר והודענו להם שזה בסדר, שישלחו אלינו את הקוד ונגיע למסיבה, אני כבר מקלקלת את החוויה שיכולה היתה להיות.
וכל מה שאני חושבת, זה איך אני מתקנת את כל מה שעשיתי עכשיו, אולי פשוט מתקשרת לחברים ההם שכבר המון זמן מנסים למשוך אותנו אתם לכל מיני מפגשים ומסיבות ומעדכנת אותם שאנחנו בעניין, שנזרום אתם למסיבה הלילה. אבל במקום זה אני רק אומרת לו שסבבה, שנעשה מה שבא לו, ואני באמת מתכוונת שנעשה מה שבא לו כי כל כך מתחשק לי שהוא יהנה, כי אני כל כך אוהבת לראות אותו נהנה, אז אני אומרת לו שיעדכן אותם הוא ויגיד שאנחנו בענין, אבל כשהוא יוצא מהמקלחת ואני צריכה לחשוב מה בא לי ללבוש, כל הדבר הזה מתחיל לעשות לי כזה כאב ראש.
ואני באמת לא מבינה את עצמי, כי במקום להתרגש מכרטיס הכניסה שקבלנו עכשיו לחגיגת הפנטזיה, אני מעדיפה איזה לילה במדבר עם מדורה לאור ירח וגיטרה.
אני הרי מכירה את המסיבות האלו שהמטרה בהם כל כך ברורה, איך שהכל בהם זוהר, סוער ומושקע נורא, וכולם באים במיטב תלבושותיהם המפונפנות, נשים יפהפיות בלבוש מינימלי וגברים מכל הסוגים בלבוש דיגיטאלי, כולם מפתים ומתפתים, מבקשים לראות ולהראות ובעיקר להתערבב אחד עם השניה עד כלות, ואני?
מה לי ולתאוות הבשרים המתפשטת הזו, אז מה אם אני אוהבת אנשים בכל צבעי הקשת והגוונים האפשריים, ואז מה אם אני יכולה להנות בטירוף מלראות אותם עוברים ושבים חוזרים ונמרחים, אחת על השניה או השלישית עם החמישי, אני מוכנה להסתובב ולשתות ולרקוד, אבל לא רוצה להיות חלק מבריכת ההשפרצות הרטובה הזו, אני פשוט לא מסוגלת, אצלי זה הלב שמרגיש, הראש שמבקש להדלק, אני לא יכולה להיות סתם עוד חור, אני לא יכולה לתת למישהו שלא מכיר את הלב שלי מכל הכוונים, לגעת בי כאילו הייתי בובת ראווה לדחוף את הפה שלו אלי לפנים, אולי אני מיושנת או מוזרה, אבל אני באמת באמת לא מצליחה להשתתף בלב שלם בכל החגיגה.
מי שיביט בי מהצד לרגע לא יחשוד, אני נראית לגמרי אחת מכולן, בעיקר אחרי שאני מתחילה לעשן משהו ולשתות, החסמים יורדים ואני מתמסרת לאווירה ואני יכולה בשקט להראות כמו אחת מהחבורה. אבל בפנים, בפנים הלב שלי מחכה להדהד מתשוקה, ותשוקה לא יכולה לחדור אלי בגלל שאתה חתיך הורס שדפק תיקתוק של הופעה, התשוקה אצלי עוברת במבט בעיניים, בתחושה שעוברת באצבעות שמלטפות את הידיים, במילים שנלחשות אלי מאחורי הפרגוד, מאחורי הקלעים, מאחורי כל המקום המפואר המפוצץ במליון אנשים יפים.
ושלרגע לא יראה כאילו שאני מזלזלת, האמת היא שאני בעיקר מקנאה בכולם, על היכולת לזרום בקלילות שכזו בלי לחשוב על כלום, ואיך זה שרק אני רואה את כל הסצינה היפה הזו באופן כל כך עקום. ואני מרגישה את האכזבה שלו ממני אפילו שהוא לא אומר שום דבר, ויותר מזה אני מרגישה את האכזבה שלי מעצמי, ותןהה איך זה שהוא יכול לקחת את הדברים האלו בקלילות כזו ואני פשוט לא מצליחה.
וזה לא שאני לא כזו קלילה וזורמת ויכולה למצוא את עצמי פתאום מתמזמזת, אפילו עם מישהי חדשה שפגשתי בדרך למרפסת לפני חצי דקה, אבל פתאום לא בא לי על כל ההתערטלות הזו, וככל שאני חושבת על זה יותר ויותר, המחשבה על גבר אחר שיתקרב וינסה לגעת בי או ללטף, מעבירה בי צמרמורת קרה כמו איזו מישהי שעברה פוסט טראומה. ואני יודעת שהוא חושב שאני קצת מגזימה והופכת את כל העניין הזה להרבה יותר ממה שהוא באמת, ואני מתחילה לחשוב שאולי הוא באמת צודק אבל אני פשוט לא מצליחה להרגיש אחרת, והוא מדהים ומאפשר ומשחרר ומכבד את כל הרצונות שלי, ובחיים לא יגרום לי לעשות משהו שאני לא רוצה, אבל עצם התחושה שאני מאכזבת אותו עלולה לערפל את כל הערב ולהמשיך ללוות אותנו כמו עמוד ענן שהולך לפני העדר, ואם לא יקרה איזה נס גלוי ורציני או איזה סשן משובח שיכניס קצת פילפל לאווירה, התחושה הזו יכולה להשפיע על כל דבר שאני אעשה עד שמתישהו תתמסמס כבר מעצמה.
אני באמת מעדיפה לשבת עם כוס יין על הבר או לרקוד במרכז הרחבה בזמן שהוא משתעשע עם מחזרת חדשה, ואני נהנית לראות אותו לוהט וסוער ואפילו נהנית מרגעים קטנים של קנאה.
אלא שפעם במליון שנה יכול מישהו אחר לגעת לי בלב, ומי שלא נכנס לי ללב, לא יוכל לגרום לי באמת להתלהב.
ועכשיו, כמה דקות לפני הכניסה אני לוקחת אוויר ומבטיחה לעצמי להינות רק ממה שעושה לי טוב בלב, גם אם זה אומר לשבת ולחייך לעולם עם וויסקי על הבר.
