פתאומית לעד

בית קפה תלאביבי טיפוסי 

על ארלוזורוב פינת אבן גבירול, יושבת וקוראת עד שצמרמורות של עונג מלטפות את העורף, מלוות ברצון עז עד בלתי נשלט לתת דרור לסכר הדמעות שמטלטל אותי.

אני לא יכולה לבכות עכשיו,

אבל להרגיש את הלב שהולם בבית החזה ואת התשוקה שעולה ומטפסת משיפולי הבטן במעלה הפטמות המזדקרות ויורדת מהעורף אל בין הרגליים השלובות אני מרגישה היטב וכמה טוב שאין כאן איש שיכול אפילו לנחש.

לרגע תוהה מה אם אתה היית יושב כאן בשולחן למולי, לצידי, מאחורי או מלפני בימקום כל האנשים הזרים והאפורים שכאן.

האם גם אתה כמו כולם היית מרוכז במחשב שלך, בשיחה ערה או בצלחת,

או שאולי גם אתה כמוני היית מרים את הראש מפעם לפעם מקווה לקלוט את המבט החם של מי שמבקשת להרגיש את התשוקה בוערת..

האם היית מזהה?

את מי שעתידה להיות ההרפתקאה הכי טובה וסוערת שלך היום?

זו שתטלטל את חייך בלי שום הכנה מוקדמת,

ככה פתאום באמצע היום,

בלי שהקדשת לכך מחשבה מוקדמת

בלי שהאמנת שדבר כזה בכלל יכול לקרוא במציאות.

והיא מכה בי גלים גלים

הכמיהה הבלתי נגמרת לתחושת הרפרוף המלטף של התשוקה המסתתרת באותו מבט זר ומוכר בעיניים..

באותן תזוזות שפתיים מבקשות,

באותן תנועות ידיים מתעקשות

בתחושה המעורפלת הזו שאין באמת מילים טובות כדי לתאר אותה..

ובינתיים עדיין כאן

אדם רגיל מן השורה לא יוכל אפילו לנחש,

ג'ינס משופשף בצבע תכלת, חולצת פישתן שחורה ומכופתרת מגפיים חומים ןגבוהים, כמעט בלי איפור על הפנים אבל עם תשוקה בוערת וסוערת עד לקצות העצבים.

יושבת וכותבת בנייד המתמסר שלי,

וכל רגע מרימה מבט לבדוק אם אולי .. רק אולי... במקרה.