פתאומית לעד

בין כל המחשופים.
הביקיני.
והעירום.
בין כל אלו שנלחמו על הזכות לחלום.
עמד בן-אדם אחד.
חרדי.
עם זקן אפור.
פאות מסולסלות.
ומגבעת.
מכף רגל ועד ראש הוא לבוש בשחור.
ובידיו מחזיק שלט שמדליק את האור.
שלושים מעלות בחוץ.
אפשר לראות שחם לו.
המצח שלו מטפטף והידיים שלו נוזלות.
אבל הוא מסרב להוריד את המסר שלו.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
שלוש מילים שבעצם אומרות לך.
שעל כל אדם לאהוב את הסובבים אותו.
לפחות כמו שהוא אוהב את עצמו.
וזה לא משנה אם הסובבים אותו שונים ממנו.
כי כל אדם ראוי לאהבה.
ואם אתה שם אזיקים על האהבה שלך ונועל אותה בפינה חשוכה.
תשאיר רק אצלך בבקשה את השלשלאות שטבולות ברעל השנאה.
כי אני באתי לאהוב ועל הזין שלי מה שאתה חושב שאני צריך לעשות עם הזין שלי.
יום שישי היום.
השבת עוד רגע נכנסת.
ובמקום להתארגן לקראתה.
החרדי הזה בחר לעמוד דום.
בשיא החום.
ולהצדיע לאלה שנלחמים על הזכות לחלום.
וזה לא משנה לו בכלל אם הם לא דומים.
בלבוש.
בדעות.
בחיים.
הוא עמד מאחורי התמונה של שירה בנקי, זיכרונה לברכה.
ילדה בת 15 שכל החיים תישאר בת 15, כי היא נרצחה.
על-ידי חרדי אחר.
בזמן שהיא באה לחגוג גאווה.
בדיוק כמו החרדי שבתמונה.
שבא לחגוג בשבילו.
וגם בשבילה.

* כתב אליאסף עזרא שגם צילם את התמונה המיוחדת שגרמה לי לדמוע מהתרגשות. 

ולא, לא מדובר בפוטושופ או באיש עם תחפושת, זה הרב ישראל קמפבל שמתגורר בירושליים ורואה את העולם דרך הלב, בדיוק כפי שבורא עולם יצר אותו עבור כולם.