מסע האלימות הזה מכאיב לי
מפרק אותי מבפנים
מפחיד אותי
מחדיר בי מועקה חדשה
אני,
שכל כך מאמינה בלמחות על עוולות ,
להפגין בכל מקום כנגד גזענות או הפליה
והפעם כל כך מתכווצת
לראות איך שהמחאה עצמה הופכת לאלימה, ונדמה כי כל הקולות החשובים והטובים נקברים תחת כוח הזרוע, הבעיטות והתפרצויות הזעם הנקמניים.
לא מסוגלת להבין איך אפשר למגר
גזענות אחת בעזרת גזענות אחרת,
אלימות אחת תחת אלימות אחרת,
לא מסוגלת להבין איך אפשר בכלל להתנהל ממקום של שנאה ולא של אהבה.
ובתוך כל אלו
אני שותקת
מפורקת
ואחרי חודשים ארוכים ארוכים של שקט
אני מבקשת להרגיש את עוצמת הכאב
המרגיעה ההיא
של כף ידך הסוטרת על לחיי,
של כף ידך הגדולה האוחזת חזק בשערי,
מעמידה אותי במקומי
על הרצפה הקרה
מוגשת לרגליך.
ולא,
כאן לגמרי לא מדובר באלימות
זו ההגדרה המדוייקת להֲלִימוּת
או לאהבה
ערגה בלתי נתפסת
להיות לך נשלטת
להיות שלך