לא סתם

אף פעם לא אהבתי את השוק בשישי, צפוף, המוני, תיירותי מדי.

אבל אני לא יכול להגיע לירושלים בלי לעשות סיבוב, לקנות פירות מהסוג המשובח, לשבת לבירה עם בעלי הדוכנים שאני מכיר כבר שנים.

אז אני כאן, ביום שישי בצהרים. נהנה מהצפיפות הזו סביבי שמראה איך המקום הזה תמיד חי.

מי שבסביבה ורוצה לשבת על בירה של צהרים מוזמנת לשלוח הודעה :)

הם שוכבים על המיטה, עירומים, מתנשקים

הוא שוכב על הגב והיא מעליו, טועמת אותו, מנשקת, מתמסרת

נשיקה מעבירה רגש, מציתה את הגוף

אותו זיק חשמלי שיוצא ממפגש של שפתיים, של לשון שנכנסת עמוק לפה אחר

ככל שהנשיקה מתארכת, הגוף משתחרר, נמס, מתמכר

התחושה מציפה את הגוף, שוקעת לנפש

כשלפתע הישבן שלה נחדר היא נעה בהפתעה

ולאחר מכן התרכזה בניסיון לייצב את עצמה מעליו, להמשיך לנשק אותו, בזמן שהיא נחדרת מאחור, בעוצמה

הגניחות החנוקות שלה בתוך הפה שלו ריגשו אותו

התזוזה של הגוף שלה מעליו, פועם עם כל חדירה, הטריפה אותו

הלשון שלו בפה שלה, הלשון שלה בפה שלו

כאב מתערבב בעונג, עונג מתערבב בתסכול

זה כל כך יפה לראות אותם מלמעלה

גורם לי לא לרצות להפסיק, אלא רק להגביר את הקצב

לצאת ממנה לחלוטין ואז לחדור אליה בעוצמה

להרגיש את הזעזוע מתפשט לאורך הגוף שלה, מפי הטבעת עד ללשון שלה, הלשון שמחוברת לשלו

יש לה ישבן יפה, מעוצב, קופץ ורוטט בכל נגיחה שלי, מאדים במהירות מכל ספנק

ככל שהקצב מתגבר האנחות שלה נעשות תכופות יותר, חנוקות בתוך הפה שלו

אני רוצה לשמוע אותה ללא הפרעות, אוחז בצמה הקלועה שלה ומושך לאחור

גורם לה לקמר את הגב, להצמד אלי, משחרר את הפה שלה משלו

האחיזה בשיער שלה נוחה לי, מייצבת אותי, מאפשרת לי לזוז בכוח רב יותר, כוח שמתורגם עכשיו לצליל לא מופרע

הניתוק של השפתיים שלה משלו משאיר אותו עזוב, מתוסכל, נבוך ומגורה

הוא מרגיש אותה מעליו מגיעה לשחקים בזמן שהוא מתחתיה, לא יותר ממזרון, נעול בכלובון הלוחץ שלו

כשאני מרגיש שאני קרוב לסיום אני יוצא ממנה במהירות, מסובב את הפה שלה אלי בלי לעזוב את הצמה הנהדרת שלה

התחושה של החום והיניקה של הפה שלה כל כך שונה מתחושת הלחץ הנעימה של הישבן שלה

ובין לבין הלשון המחוספסת שלה נעה עלי, מגרה

היא משתנקת מתחתי, מזילה ריר בזמן שאני נכנס ויוצא ממנה

בהתחלה לא היה לה נוח עם המעבר המהיר מהישבן לפה שלה, עם שאריות הטעם והריח הנלווה, למרות הקונדום שירד

אבל מאז היא למדה, השתנתה למדה לצפות למעבר בכל פעם שהישבן הנהדר שלה נחדר

עכשיו כשאני חשוף קשה לי להחזיק את עצמי עומד בזמן שאני מתפוצץ בתוכה, מתרוקן וקורס אחורה בסיפוק אל הספה הנוחה שממתינה לי, מסתכל עליהם בחיוך גדול, יודע מה עומד לבוא

היא, למודת ניסיון, יודעת בדיוק מה מצופה ממנה, בחיוך היא מסתובבת חזרה אליו

נשכבת עליו, מחבקת, מלטפת ברוך

בסדרת נשיקות ארוכות, מעבירה לאט לאט, את הזרע החם שממלא את הפה שלה, זרע שמעורב בריחות, הטעמים והניחוחות שהשאיר אחריו הישבן שלה, עמוק עמוק לתוך הגרון שלו

היא מרחפת בעולם משלה

לא מודעת למתרחש סביבה

שוכבת עקודה על המיטה הרחבה

מפוסקת, קשורה היטב

עיניה מכוסות, פיה חסום ונעול

על אוזניה אזניות המשמיעות מוזיקה חרישית

מנותקת לחלוטין מכל יכולת לחוש את העולם סביבה

לא יודעת כמה זמן היא כבר שוכבת כך

היא ניסתה להתפתל בהתחלה

להשתחרר

לנתק יד או רגל מהחבלים ההדוקים

לטלטל את האזניות

אך הכל ללא הצלחה

האם עברה שעה?

או יום?

המוזיקה מונוטונית, חזרתית, לא נותנת אינדיקציה לחלוף הזמן

היא גונחת דרך מחסום הפה, נושמת בלית ברירה דרך האף, נשימות קצרות עמוקות

לא יודעת אם היא לבדה או אם צופה בה מעגל של אנשים

היא נדהמת מתחושת ההקלה ששוטפת אותה כשהיא חשה לפתע על גופה את משקל גופו המוכר

את הריח שלו בכל נשימה של אפה

כשהוא חודר אליה בעוצמה, בלי אזהרה

לוקח אותה במהירות, בפראות, בכוח

מטלטל את גופה הקשור

משתמש בה ככלי, כחפץ, לסיפוקו המהיר

היא יודעת שהוא קרוב לשיא לפי מקצב גופו המוכר

מריחה את ריח גופו החזק כשגופו מתרפה עליה לפתע, נח 

היא מסופקת כל כך מנוכחותו, מהנאתו ממנה

אך מבינה בבעתה את שעומד לקרות

היא רוצה לזעוק כשהוא מתרומם ממנה

יוצא ממנה

מותיר אותה שוב לבדה, עקודה, מנותקת

נוטפת שאריות של נוזלים וזרע כמזכרת

עד שירצה בה שוב

היא רוצה שאאלף אותה, אחנך אותה

אביא אותה אל המקומות אליהם קשה לה להגיע בעצמה

להתמסר, לשחרר, לציית

לוותר על השליטה שלה על עצמה, על מה שהוא הבסיס שלה

על מה שמפריע לה באמת

זה לא פשוט לקחת מישהי למסע כזה

מסע שבו היא עומדת בעצם בתחרות מול עצמה

כזה שבו היא מתחילה מהרצון בשינוי, רצון שבא מהלב אבל מנוגד לשכל הישר שלה

זה מסע שצריך להתחיל לאט ולהתגבר

לאפשר לה למתוח את הגבולות שלה, את היכולות שלה

את התחושות שלה בהן היא עוצרת את עצמה

למתוח, גם עד הקצה, אבל בלי לשבור

לאפשר לה מקום לגדילה, להתפתחות

ומעל הכל לעצב אותה, לאט ובהתמדה

כך שתתאים אלי

אני אוהב להוריד מגננות

לאתר אותן, לחשוף אותן ולהפשיט אותן אחת אחרי השניה

לקלף לאט לאט החוצה את מי שמולי, חשופה ומזוקקת

להיות מסוגל לגעת בה עמוק, מבפנים, גם כשאני רחוק

לשחק עם מה שמניע אותה

לעזור לה לעשות צעד קדימה ואז עוד אחד

ולו רק כדי שאוכל מתישהו לסובב אותה רגע לאחור, להראות לה את הדרך שהלכה

את המקום שבו היא נמצאת פתאום

אותו מקום שלא דמיינה שתגיע אליו

לדעת שהמסע המשותף הזה הוא בשבילה, גם אם היא ערכה אותו לבקשתי

כי בסוף האיבר המעניין מכולם הוא המוח, האומנות האמיתית היא מציאת הדרך להשפיע עליו נכון

אחת לתקופה יוצא לי להעביר סשן ביער

זו אווירה אחרת, תחושה אחרת

רמת ההתרגשות בשיא כבר ברגע שבו הנשלטת יושבת בג'יפ שלי, לפני שעלינו על דרך העפר

ומשם הדרך היא רק למעלה

לא הרבה אחרי שהנסיעה מתחילה אני אעצור, אחייך

אמשיך שוב רק אחרי שהבגדים שלה יוסרו, ייזרקו למושב האחורי

כשליד ימין שלי יהיה קל יותר לטייל על גופה בזמן שיד שמאל תתרכז בנהיגה

כשרמת ההתרגשות שלה, הבושה שלה והחרמנות שלה יעלו למעלה, כשהיא חשופה לעין כל

מתלבטת בין הרצון לעצום עיניים ולפסק רגליים, ובין הרצון לחפש רכב מתקרב או טייל מפתיע, לכסות את שדיה בידיה

כשנמצא מקום נסתר, מוצל, שקט

אז הכיף רק יתחיל

מכאן קדימה, אין חוקים

שום דבר לא קבוע מראש

הסשן יתחיל, ימשיך ויגמר בהתאם אלינו, לאווירה שלנו

והיא תוכל לצעוק, לגנוח, לחשוף את גופה הקשור מול העצים

ולקוות, רק לקוות, שאף אחד לא שומע

שאף אחד לא רואה

או שאולי כן :)

וכן, אם חייכת יותר עד שהגעת לכאן, מוזמנת לשלוח הודעה :)

יש פינה מושלמת ביער שעדיין קוראת לי

עוצם עיניים ונזכר, אחרי הכל עברה כמעט שנה

ישבתי במשרד לפגישה שנמשכת לתוך הלילה, יודע שזה יהיה ארוך, חופר ומתיש

במשרד יש חושך, שקט, רק החדר שלי מואר יחד עם הלקוחות

בהברקה של רגע אומר לה לבוא, יודע שהיא רוצה לא פחות ממני, ושתגיע מהר

היא לא יודעת למה היא מגיעה בדיוק, לא הייתה אצלי במשרד מעולם

ברור לה שיש פה אנשים, ברור לה גם שהיא מגיעה לסשן, כזה שהיא חלמה עליו הרבה זמן

כשהיא מצלצלת בדלת אני מבקש סליחה לרגע ויוצא מהפגישה, מספר להם שאחת המזכירות הגיעה לבצע עבודת הקלדה וצריכה לקבל הוראות

היא מחבקת אותי ולשנינו יש את אותו אור של התרגשות בעיניים, מזל שהדלת של החדר שלי נותרה סגורה...

את החדר ליד הכנתי במיוחד עבורה - פרסתי שטיח על הרצפה ומולו מראה גדולה

בלי לדבר הבגדים שלה נפלו ממנה בזריזות ומצאו את עצמם מקופלים על הכיסא

והיא, על השטיח על 6 עם הפנים למראה

ההסבר היה פשוט, בשקט לתוך האוזן שלה, בזמן שהאצבעות שלי מטיילות ברטיבות שבין רגליה

זה המקום שלה, בלי לזוז, בלי להתיק עיניים מהמראה, עד שאסיים בחדר הסמוך

אם זה יקח 10 דקות או שעתיים

היא תשמע את הקולות, את השיחה, עד כמה שהבידוד בין הקירות ירשה

ותחכה לי, נוטפת ומצפה, עד שאבוא אליה

הפגישה נמשכה עוד יותר משעה כשאחת לזמן ביקשתי סליחה, ויצאתי "לתת הוראות למזכירה"

סגרתי דלת אחת, פתחתי את השניה

ושם היא הייתה כל הזמן באותו תנוחה, נרגשת מביטה בהשתקפות שלה במראה

זה היה הזמן שלי לחבק, לתת נשיקה של הערכה ולשלוח שוב את היד, רק כדי לגלות שהרטיבות הקודמת הייתה רק הקדמה

הסשן הגיע אחרי שהלקוחות עזבו

אחרי שהציפיה שלי ושלה נבנתה בצורה כזו משך זמן

היה מדהים בפני עצמו והוכיח כמה איכותי הבידוד לקול אצלי במשרד...

אבל דווקא ההקדמה, הייתה משמעותית הרבה יותר, לשנינו

אני שיודע שהיא שם, מצפה, וסומך עליה כל כך מול זרים גמורים, לקוחות שלא מדמיינים לרגע מה קורה בחדר הסמוך

והיא, שמגיעה מתוך אמון מוחלט למקום שהיא לא מכירה, ונותנת את עצמה בלי מעצורים

קשר שמגיע למקום כזה מתחיל לחשוף לא רק אמון אלא גם עומק

ואז דברים הופכים להיות מעניינים הרבה יותר...

היה לנו לא מעט לפני וגם אחרי. והדרך שלנו נפרדה

לי נשאר לעצום עיניים ולדמיין

להתגעגע

ולרצות שיקרה שוב