לא סתם

היא נכנסת למכונית

לבושה יפה, נרגשת, מבושמת

מתרגשת

יפיפיה

מתיישבת לידי, יודעת שבשעות הקרובות היא שלי, בכל דרך שאבחר

הנסיעה לא ארוכה ולמרות זאת אחרי כמה דקות אני עוצר את הרכב בצד הדרך

מסתובב אליה בחיוך

כיף לראות אותה אחרי זמן שעבר, להביט בה, למשוך אותה אלי לחיבוק, לנשיקה

לדעת שהיא מתרגשת, כמעט כמוני

ובאותו חיוך, לסובב אותה במושב עם הגב אלי, למקם את ידיה מאחורי גבה

בתנועה קצרה, בטוחה, לקשור אותן עם החבל שחיכה שם ליד המושב

לדעת שהלב שלה דופק, שהיא לא ציפתה למצב הזה בחוץ, ברחוב, גם אם בתוך הרכב הסגור

גם אם אף אחד לא יכול להבין מבחוץ

ואז, לי רק נשאר לחגור אותה יפה לידי בחגורה, לכבול אותה יותר למקומה

ולהשאיר את יד ימין לטייל על גופה בנסיעה שנותרה

אנחנו רק מתחילים

יש משהו בחיבור לשורשים, למולדת הישנה

לתרבות שהייתה ועודנה, גם אם היא רחוקה עכשיו מאיתנו

אנחנו יכולים לשחזר אותה בראש, בזיכרון. בהעלאה מהאוב של סיפורים שעברו מדור לדור

לי זה קורץ דווקא בעונה הזו, כשהכל בחוץ ירוק ויפה ופורח

ובין כל היופי הזה צומחים ירוקים, משוננים ויפים גם הסרפדים. נאים ואיכותיים לא פחות מהקרובים שלהם שם בגלות

ואם שם מקובל כל כך להעניש ילדות סוררות עם הצלפה הגונה בצרור של סרפדים טריים

אין שום סיבה שגם אנחנו כאן לא נוכל גם

ולי כל מה שנשאר זה לצאת לשדה ולקטוף, בזהירות...

חירות ודרור הם מושגים סבוכים. שורשיהם נעוצים ברעיונות דתיים על אודות רצון חופשי, והם סמוכים אצל מיסטיקת השליט, המגולמת במונארכים מוחלטים.

בלי מונארכים מוחלטים המעוצבים בצלם האלים העתיקים והשולטים מכח אמונה בחסדי שמיים, לא היו החירות והדרור זוכים כלל במשמעותם דהיום.

רעיונות אלה חבים את עצם קיומם לדוגמאות של שעבוד הלקוחות מן העבר, והכוחות המקיימים רעיונות מעין אלה ישתחקו, אם לא יתרעננו כפעם בפעם בלקחים דרמטיים או בשעבודים חדשים.

פרנק הרברט

נראה לי שהיא...

שוכבת על הבטן, במיטה שלה

זזה מצד לצד

מתפתלת

גונחת במאמץ, בתסכול, דרך הבד שממלא את פיה

אישה יפיפיה, מוצגת לראווה

קשורה במהודק כמו אריזת מתנה

הרגליים מקומרות, קשורות לידיים

הצמה הקלועה שלה קשורה במהודק לנקודת החיבור ביניהן

גורמת לראשה להשאר זקוף, לעיניה המכוסות לבהות קדימה לחלל

לאטבים שעל פטמותיה לגעת, לא לגעת במזרן

היא מרגישה את הכוס שלה נוטף, מטפטף

את הדגדגן שלה נוגע, לא נוגע בויברטור שמודבק לירך שלה, מופעל על עוצמה חלשה, מגרה ולא מספקת

היא לא יודעת כמה זמן היא הושארה כך, אולי עברה שעה, אולי שעתיים

היא לא מסוגלת להשתחרר, היא יודעת, היא ניסתה

הולכת ואובדת בתוך התחושה, של איברים חסרי תחושה, של גירוי מתמשך

בתוך העולם הפרטי שלה

מודעת לחלוטין לזה שבכל הזמן הזה היא תפאורה לאדונה

כל גופה מודע לנוכחות איתה בחדר

קרוב אבל רחוק

כשעוברת שעה ועוד שעה

וטוב לה

מה תעשה איתי? אני חייבת לדעת!

היא שואלת, סקרנית, מנסה למצוא נקודת משען בתוך הקשר שלנו

כזו שתשאיר תחושה של עצמאות בידיה

אבל כמה שנתקדם

העצמאות שלה תעלם

היא תדע שכל מפגש יהיה הפתעה

שונה, אחרת

שהזמן שלה, כבר לא בידיה, שאני רוצה, דורש והיא מצייתת

וכי חשוב - שהכוריאוגרפיה שלנו נמצאת אצלי בראש

ויוצאת, לפעמים כאן, לפעמים פשוט איתה, בזמן אמת