לא סתם

מי את?

השאלה צפה מולה בחלל האוויר.

כל חייה הייתה רגילה לענות עליה בקלות ובמהירות, בסדרת תשובות כנות אשר מתארות אותה.

בחיוך גדול הייתה מציגה את עצמה בשמה היפה, ומוסיפה עליו פרטים בהתאם לאדם עימו שוחחה.

לעיתים הייתה מפרטת על עבודתה, לעיתים על תחביביה, לעיתים על משפחתה ולרוב הייתה שוזרת את הנושאים אלו באלו.

היא תמיד נחשבה אשת שיחה מעניינת, ידעה להציג את עצמה בחן ולגרום למשוחחים איתה תחושה של נוחות.

אבל השינוי שנעשה בחייה שינה את המצב הזה, גרם לה לעצור לרגע ולהבין את השאלה טרם יכלה לענות עליה במהירות.

היא הפכה לנשלטת, רכושו של אדונה.

ומאז כבר לא היה לה צורך בשם, לא מולו.

גם בגוף ראשון נאסר עליה לדבר.

כל ניסיון שלה לשלב במשפט "אני" נענה בעונש מיידי, מכאיב.

כנשלטת היא למדה להציג את עצמה בגוף שלישי, להשפיל את עיניה לרצפה ולומר - "אדוני, הצעצוע שלך כאן בשבילך, עשה בה מה שתרצה"

כשהציגה את עצמה כ"שפחה" או "צעצוע" או בכל תיאור אחר שבחר עבורה, האישור שקיבלה ממנו היה הסיפוק העמוק ביותר שיכלה לקבל.

לראשונה בחייה הרגישה שהצליחה להביא את עצמה להתמסרות מוחלטת לאדון שאליו ייחלה, שעליו חלמה.

עם הזמן הלכה היא הבינה שהיא משתנה בהתאם

היא כבר לא צריכה לחשוב כשהוא שואל אותה "מי את?"

היא שלו

יש לי יום של נסיעות בגשם

דיונים במרכז ובבאר שבע

הרבה זמן של כביש

בין לבין צריך להצליח להתרכז

לשמור בראש את המידע שרלוונטי לכל דיון

להגיע מוכן, רגוע

לדעת שיש מישהי שמחכה לי במכונית בין דיון לדיון

מי שיודעת שביום כזה עמוס אני צריך אותה לצידי

נפרדת ממני בנשיקה כשאני יוצא, מאחלת לי בהצלחה בחיוך גדול

וכשאני חוזר, לנסיעה הבאה

לא מבזבזת רגע

צוללת אלי

פותחת את הרוכסן

ולקחת אותי עמוק לגרון

בתנועות רכות, איטיות

למעלה ולמטה לאורך הנסיעה

כדי שאוכל לנהוג, עם יד אחת על ההגה

והשניה טובעת בשערותיה, מלטפת, אוחזת

כדי שאוכל להתרכז בכביש

חיכיתי הרבה לשבת חורפית

כזו עם גשם שמתחיל בשישי ומתעצם לתוך שבת

מחר המדבר יזרום

בדיוק כמו שאני אוהב

ואולי, אם תהיו טובים, יהיו גם תמונות :)

זה לא מובן מאליו להשאיר סימנים באדם אחר

טביעות ידיים, סימני חגורה ומקל, עיגולים עיגולים של סימני שיניים

זו סוג הכרזת בעלות, אמירה של כוח

משהו ממני שנשאר שם גם כשאני רחוק

משהו שמזכיר לה אותי בתחושת הגוף, במגע

בכל פעם שהיא מתלבשת, יושבת

בכל פעם שהיא מסתכלת במראה

לסימנים יש נטיה עם הזמן שחולף לשנות צבע, לשנות צורה 

לדהות אט אט

והם יפים, כשבעיני שנינו הם סימנים שנטבעו בבשרה בחיוך הדדי

מצד שני יש סימנים שלא דוהים

אלו שנחרטים בבשר, מצלקים

מהיום הראשון שלי כאן החלטתי שאני עושה הכל, אבל הכל כדי להימנע מהם

שאלו סימנים שאני לא אשאיר באדם אחר מבחירה שלי, רק מהרצון שלי

כי למרות השליטה, הבעלות והכניעה, יש גם גבול למה שארצה לחרוט בגוף של אחר

למה שישאר שם הרבה אחרי

אלא אם, היא תבקש, יפה

תסביר למה

ואז, אולי, אם אשתכנע שזה באמת מה שהיא רוצה

אשאיר גם סימנים כאלה

יש משהו ברצף של החיים בשליטה

הרצון שלנו, היכולת שלנו, לשלוט בחיי היום יום שלנו

בכל פרט שלהם

בסובבים אותנו

לוודא שדברים קורים. איך, מתי ובצורה שטובה לנו.

בדרך שלנו

בתחושה המזוקקת שנוצרת כשאנחנו מעצבים את העולם שלנו לפי הרצון שלנו

ואז אנחנו מגיעים לכאן

ופתאום נוצרת ההזדמנות לשחרר

לאפשר

להכנע לתכתיבים, לראיית עולם של אחר

להתמסר

הקונפליקט הזה תמיד מעניין, במיוחד בתחילת קשר

כיף לי להסתכל על הכל מהצד

לראות את האישה החזקה שמולי

הבטוחה בעצמה

הדומיננטית

נותנת לי את עצמה

פשוט כי היא רוצה

אני לא מעשן

השאלה הזו איכשהו תמיד צפה במהירות בשלב ההיכרות הראשון

כל אחד רוצה את מי שדומה לו

המעשנים רוצים לעשן יחד

אלה שלא סולדים מעצם המחשבה, מהריח

אני לא מעשן, אף פעם לא הבנתי את הרעיון, את הצורך

זה לא אומר שאין לי את הסמים שלי

הם פשוט אחרים

בין אם כאלה שמבקשות עוד ובין אם כאלה שמבקשות שאפסיק

אבל כולן מאדימות ומתפתלות על הברכיים שלי...

גשם בחוץ

לא סוער כמו אתמול

אפור

רוח נושבת

יש משהו במזג אוויר חורפי שעושה לי את זה

הריח של האוויר

התחושה של הרוח

הכיף שבכרבול בתוך חדר חם מול חלון שצופה החוצה

זמן שמזמין משהו חם לשתות, כזה שמבעיר את הגוף מבפנים

ובתוך אותו חדר חם

כשהרוח משתוללת בחוץ

אפשר להשתחרר ולהשתולל גם בפנים

להשאיר את המעיל, את הסוודר בכניסה לחדר

להותיר אותה במגפיים הגבוהים, ורק בהם

לדעת שקר לה, ככה, בלי בגדים ביום קר

ולדאוג לעטר את גופה החשוף בסימנים אדומים

שדיים, ירכיים, ישבן

לכסות את כולם בסימני ידיים שיחרטו עמוק לתוך בשרה

לתת לה להתפתל, להשתולל

לצעוק

ולסיים בחיבוק, עמוק

כדי שיהיה לה חם

יש רגעים שבהם מתחשק לי לשרוף

להשתולל

להגיב בעוצמה

לשחרר את הכוח, את הזעם

לפתוח את הפה ולא לסגור

בדרך כלל, אני גאה בעצמי כשאני מצליח להעביר את הרגעים האלה

לאפשר לעולם לסעור סביבי

לדעת שדווקא העובדה שהחזקתי את עצמי נכונה יותר

קשה להתמודד עם משברים

להצליח לנווט בין פיסות, בין שברים

בניסיון לצלוח משבר באופן מחזק, מאחה, כזה שיבנה בסיס איתן יותר לעתיד

בדסם מביא איתו לא מעט משברים

חלקם הם פועל יוצא של העולם הזה, כמו כניסה של הנשלטת לדרופ אחרי סשן קשה

דרופ שכדי לעבור אותו צריך לדעת לעטוף, לחבק, לבנות אותה מחדש 

משברים אחרים יכולים לנבוע מהמכלול, מההתאמה, מהניסיון לפעמים להחיל את מערכת הכללים הרגילה על זו שכאן

מההדף שנוצר בין העולמות הסותרים האלה

אין לזה כללי אצבע

אין יכולת לומר - כך נכון וכך לא

ובעצם היכולת היחידה שלך לדעת אם התמודדת נכון עם משבר היא להסתכל עליו במבט לאחור

אחרי שהוא נגמר, אם הוא נגמר

להביט לתוצאה בעיניים ולשאול את עצמך אם הגעת לשיפור

אם אחרי הדרופ ידעת להרים אותה למעלה ולאהוב את עצמה

אם אחרי שפישלת הצלחת לתקן

כי זו לא חכמה לקחת שוט ולהצליף

או להוריד אותה נמוך יותר מהרצפה

האתגר הוא לדעת לבנות אותה לאורך הזמן

להרים אותה

ולדעת גם להסתכל לה בעיניים כשעשית טעות ולבקש סליחה