|
|
|
יש נקודה בסשן
היא לא קבועה
אין לה תבנית או חוקים
אותו רגע שבו ברור לי שזה לא העונג, לא הכאב
אלה לא הגניחות, הבכי או הנשימות העמוקות
פשוט רגע כזה
שבו ברור לי לחלוטין
שהיא הסירה מעצמה את כל ההגנות
שהלב שלה אצלי בידיים
שהיא שלי
ואני...
אני צריך לוודא ששם הוא נשאר
ושהיא, תחייך גם מחר כשהיא תחשוב בדיוק על הרגע הזה
היא קטנה לידי, הרבה יותר מאחרות
הפרשי הגודל ביני, בינה, רק הוסיפו מההתחלה
היד הגדולה שלי ליד הקטנה שלה
התחושה של חיבוק שבו היא שמה את ראשה מתחת החזה שלי, קרוב למפתח הלב
היכולת שלה לעטוף את האיבר הזקוף שלי בין שדיה, כששנינו עומדים
בלי שאני אתרומם, בלי שהיא תתכופף
וכשהאצבעות שלי חדרו אליה בהתחלה היא הייתה צרה כל כך, הכילה אחת, שתיים כבר היו אתגר
אחרי שחלף לא מעט זמן, חודשים ארוכים יחד, לחוד
הייתי צריך לבדוק שוב, לראות כמה ממני היא יכולה להכיל, עבר עליה לא מעט
לפתע, שלוש אצבעות החליקו לתוכה, כמעט בלי מאמץ, הסתובבו בקרביה, הרביעית גרמה לה לגנוח בקול
אני אוהב להשקיע עם האצבעות, לכוון אותן לנקודות הרגישות, המדוייקות
להפעיל כוח או רכות, לחדור במהירות ובאיטיות
להרגיש את גופה מתפתל כנגדן
היד שלי גדולה, מכילה את שלה בקלות פעמיים, וגם כשהאצבעות שלי חודרות, המפרק עצמו נותר בחוץ, רחב מדי, גם כשהיד מכווצת
אבל
אני לא ממהר לשום מקום
נהנה כל כך מהרגע, מההנאה שלה
ולאט לאט
בעתיד הקרוב
אולי יום אחד היד שלי תיכנס כולה
אצבע אחר אצבע, מעבר לפרקי האצבעות העבים
תתאגרף בתוכה
תחזיק לה את הלב
רוצה שדברים יהיו כמו פעם
אז כשהכל היה ברור
כשלא הייתי צריך לבטא בקול את המחשבות שלי
את הרצונות שלי
את החשקים שלי
כשידעתי שההבנה מצויה אצלה, גם בלי מילים
מכירות את התחושה הזו?
כשמישהו מחליט לזיין לכן את הגרון
לא ההתחלה שבה אתן אומרות לעצמכן נזרום
גם לא הרגע שבו כל הגוף שלכן משתולל
כשהדמעות שזורמות מתערבבות ברוק הסמיך כל כך שיוצא רק בזמן הזה
דווקא הרגע שבו הוא יוצא לכן לרגע מהגרון נותן לכן שניה לסדר נשימה, להתאפס
להבין איפה אתן למרות השלולית שכבר זולגת על גופכן
אותו רגע שבו למרות כל זה, מבחירה, אתן מרפות, פותחות פה גדול וצוללות עליו חזרה
זה הרגע שבו אני מתחיל להנות באמת
כי אז אני יודע שהיא באמת שלי
מתחשק לי ללכת לים דווקא עכשיו
ברוח, בקור
לראות את הגלים מתנפצים
להרגיש את הנתז שלהם מתעופף ברוח
להרגיש בדמיון את אותו קו שעד אליו מגיעים הגלים שמתנפצים
לעמוד צעד אחד מאחוריו, לקוות לטוב
להרגיש חמים ונעים בתוך מעיל הפוך השחור
יוצא לי מדי פעם לזרוק רמיזות על העולם הזה לאנשים שאני מכיר
לחברים
למשפחה
לאנשים בעבודה
ואיכשהו רוב התגובות דומות - רתיעה, הלם, הפניה דחופה לטיפול נפשי...
הם חיים כל כך בעולם ה"רגיל" עד שהם לא מסוגלים בכלל להבין את האחר, את השונה
מתיחסים אלינו כמו אל חבורה של מטורפים
וזה אולי מה שאני הכי אוהב בפגישות שיוצאות מכאן, בדייטים, במאנצ'ים
את היכולת לשבת על כוס קפה (או בירה או שוקו או לימוננע גרוס)
ופשוט לדבר על העולם הזה שמושך אותנו כל כך
לקבל מהצד השני חיוכים לשם שינוי, הבנה ושיתוף חזרה
לנהל שיחה בגובה העיניים, לחשוף ולהחשף
בלי להרגיש שאני חי בעולם אחר
ואולי בעצם, דווקא הם המטורפים ואנחנו אלה שמבינים איך העולם צריך באמת להראות
איכשהו פתאום נהיה חורף
קר בחוץ, גשום לפעמים
מזג אוויר שכאילו מזמין גופים צמודים תחת שמיכה בחדר חם
אבל, דווקא מזג האוויר הזה מביא איתו את הטבע היפה ביותר שיש לנו להציע
ולמרות הפיתוי להתכרבל בבית הוא מוציא אותי החוצה
ליער
למדבר
למים שזורמים, גם אם הם בוץ סביבי
ומעל לכל, לפריחה המדהימה שמתחילה להופיע
זה הזמן לבנות בראש סשן רקפות...
קשר כזה הוא סוג של מסע
כזה שבו תגלי כמה מעצמך את יכולה לתת
כמה את באמת רוצה לתת
וכמה רחוק יותר תוכלי ללכת
כשטוב לך בכל רגע יותר
ואיתך
מולך
לידך
תרגישי שכמה שתתני יותר, תקבלי גם יותר חזרה
מתחשק לי בזמן האחרון
לקשור קשירה מורכבת, הדוקה
כזו שתשאיר אישה יפה בתנוחה שבה ארצה לפסל אותה
ותתפתל כמה שתרצה, זה לא באמת ישנה
אין לה דרך לברוח
רק לשכב שם על הספה הכחולה או על הרצפה
מנותקת מהעולם עם כיסוי עיניים אטום ואוזניות שממלאות אותה בצליל מונוטוני, שקט
אובייקט לקישוט החדר שלי
כזו שתעלה לי חיוך מעצם נוכחותה
פשוט שם
לרגלי
לא יכולה יותר
המשפט חוזר על עצמו מהבוקר
עברנו הרבה באותו יום
ארוחת בוקר
הליכה לאורך ולרוחב העיר
קפה של צהריים
היא לבושה בשמלה היפה שלה
זו שמדגישה כל קימור בגופה
והיא הולכת ברגליים צמודות
צעדים מדודים
נצמדת לידי כמו אל קרש הצלה
בבקשה, אולי אני יכולה להיכנס רק לרגע
היא שואלת
כשברור לה שהתשובה השלילית לא צריכה אפילו להאמר
היא ידעה שהיא תענש היום
אבל אם היא הייתה מנחשת איך, כנראה שלא הייתה שותה בכזו צייתנות את בקבוק המים הגדול שהגשתי לה בבוקר
עוד ועוד היא שתתה
ניסתה להפסיק באמצע
לוותר
לא יכולה יותר, היא אמרה אז, בפעם הראשונה באותו יום
ולמרות זאת, סיימה הכל
כמו ילדה טובה
ההשלכות של המעשים שלה לא איחרו לבוא
כשהבינה שתאי השירותים הרבים המפוזרים במסעדות ובמוקדי הבילוי בהם בילינו
הפכו לאסורים עבורה
לראותם בלבד
כשהיום התקדם, היא נאלצה לשתות עוד
הרי איך אפשר לצפות מאדונה ללגום קפה לבדו?
והבקשות להקלה חזרו, המשיכו
אולי כאן?
בבקשה?
אני לא יכולה יותר
היא לחשה לי שוב ושוב כשהלכנו חבוקים ברחוב
אני צמוד מאחוריה ושתי ידי מחבקות את בטנה
לוחצות
הזמן שעבר קילף ממנה לאט לאט את המוסכמות החברתיות
הפחדים
הרצונות
המבוכה
רק הרצון להשתחרר פעם בה
עוד ועוד
הוא והידיעה שתוכל, מתי שתרצה
בחוץ, חשופה
חשופה לעיניים הזרות שיביטו בה כשהיא כורעת שפופה מאחורי שיח או פסל סביבתי
למבטים של העוברים ושבים ברחובה של עיר
נכנעת, מושפלת כמו שלא הייתה מעולם
אבל כל אלו לא משנים
לא מתמודדים עם השלפוחית הלוחצת
ולא עם הציות שגובר על ההיגיון
