לא יכולה יותר
המשפט חוזר על עצמו מהבוקר
עברנו הרבה באותו יום
ארוחת בוקר
הליכה לאורך ולרוחב העיר
קפה של צהריים
היא לבושה בשמלה היפה שלה
זו שמדגישה כל קימור בגופה
והיא הולכת ברגליים צמודות
צעדים מדודים
נצמדת לידי כמו אל קרש הצלה
בבקשה, אולי אני יכולה להיכנס רק לרגע
היא שואלת
כשברור לה שהתשובה השלילית לא צריכה אפילו להאמר
היא ידעה שהיא תענש היום
אבל אם היא הייתה מנחשת איך, כנראה שלא הייתה שותה בכזו צייתנות את בקבוק המים הגדול שהגשתי לה בבוקר
עוד ועוד היא שתתה
ניסתה להפסיק באמצע
לוותר
לא יכולה יותר, היא אמרה אז, בפעם הראשונה באותו יום
ולמרות זאת, סיימה הכל
כמו ילדה טובה
ההשלכות של המעשים שלה לא איחרו לבוא
כשהבינה שתאי השירותים הרבים המפוזרים במסעדות ובמוקדי הבילוי בהם בילינו
הפכו לאסורים עבורה
לראותם בלבד
כשהיום התקדם, היא נאלצה לשתות עוד
הרי איך אפשר לצפות מאדונה ללגום קפה לבדו?
והבקשות להקלה חזרו, המשיכו
אולי כאן?
בבקשה?
אני לא יכולה יותר
היא לחשה לי שוב ושוב כשהלכנו חבוקים ברחוב
אני צמוד מאחוריה ושתי ידי מחבקות את בטנה
לוחצות
הזמן שעבר קילף ממנה לאט לאט את המוסכמות החברתיות
הפחדים
הרצונות
המבוכה
רק הרצון להשתחרר פעם בה
עוד ועוד
הוא והידיעה שתוכל, מתי שתרצה
בחוץ, חשופה
חשופה לעיניים הזרות שיביטו בה כשהיא כורעת שפופה מאחורי שיח או פסל סביבתי
למבטים של העוברים ושבים ברחובה של עיר
נכנעת, מושפלת כמו שלא הייתה מעולם
אבל כל אלו לא משנים
לא מתמודדים עם השלפוחית הלוחצת
ולא עם הציות שגובר על ההיגיון
