|
|
|
יש משהו קמאי בצורך לסמן נשלטת
בצורך להותיר חותם
מזכרת
משהו ממני שנותר איתה גם כשהיא רחוקה
בסימנים האדומים על העור
בסימני הנשיכה
אבל מעל הכל, זרע מסמן
במרקם, בריח בעובדה שהוא נותר על פניה ובשערה
בכתמים על בגדיה שכל מבט בהם מבהיר בדיוק מה מקורם
מסמן את ההנאה שלי ממנה, את השייכות שלה אלי
כשתלך ברחוב, כשתיסע במכונית
כשתגיע חזרה הביתה ותיתן חיבוק לבעלה
מסומנת
יש משהו בקשירה שמרגיע, שמאפשר לשאוף אוויר
בטקס הזה, האיטי, שבו הגוף שמולי לובש צורה, מתעצב
יד שעולה ויורדת, חבלים שמתהדקים
איברים שמתחברים לגוף, מתקבעים בדיוק במקום שבו אני רוצה אותם
שדיים רכים ולבנים שעם הקשירה הופכים אדמדמים, קשים, רגישים
בפעם האחרונה שקשרתי היא צחקה ואמרה שהיא מרגישה כמו יצירת אומנות, מסתכלת על עצמה במראה בחיוך
ואני חייכתי וחשבתי כמה זה נכון :)
בלי מילים הפעם
פשוט תרדי הברכיים, כאן לידי, הבגדים שעליך כבר מזמן זרוקים בערימה בפינת החדר.
אני רוצה להסתכל לך בעיניים
עליך עד הויברטור העוצמתי ביד, מגיעה הכי קרוב לאורגזמה שרק אפשר
ועוצרת
בלי מילים, בלי לדבר, בלי לבקש
פשוט עוצרת
נושמת
נושפת
מחפשת את עצמך בין הכיווץ העוצמתי כל כך בין רגליך שמייחל לפורקן
מסתכלת לי בעיניים ומחכה
שאאשר לך לחזור מחדש על הרטט העוצמתי, למרות שזה כואב ומגורה, למרות שאת לא יכולה לשאת עוד רגע של כמעט
שוב
ושוב
ושוב
לתת לשלולית הצמיגה להצטבר בין רגליך
עד שאני אהיה מסופק, ממך, מההתמסרות שלך, מהנתינה
ואשלח את הרגל שלי קדימה
אאפשר לך להתחכך על הנעל המבריקה
בלי מחשבה או בושה, כי הן כבר לא שם
ולגמור בצעקה
במקום שלך
קשה לה
להכיל אותי
לנשום
לשלב את השניים
להרפות ולשחרר
לתת את הדמעות והריר שנוזל
להתמסר לחלוטין
אבל, אם יש נכונות וזמן, אפשר להגיע יחד למקומות נפלאים
המטרה ברורה
השאלה היא כמה אימונים היא תדרוש
עד שתצליח
היא לא אכלה מאתמול
לא אכלה כי היה לה אסור
למרות שבינתיים עבדה, בישלה והאכילה משפחה שלמה
אבל היא לא, כי לה אסור
כי היא צריכה לבוא אלי רעבה
לעמוד בשקט, להרים ידיים, להוריד ידיים
בזמן שהחבלים שלי נקשרים סביב גופה, עד שגם ידיה מתהדקות, מתקבעות מאחורי גבה
וכשהיא קשורה היטב
מגיע הזמן לאכול
למלא את הבטן הרעבה
היא אוכלת על ברכיה, לרגלי
כפית אחרי כפית מקערת הדיסה הגדולה שהכנתי במיוחד עבורה
הכפיות הראשונות ממכרות, טעימות ממלאות
מזינות אותה באנרגיה שהייתה צריכה כל כך
לאט לאט היא מתמלאת, והדיסה, ממשיכה לבוא
כשהיא סוגרת את הפה, מסרבת לעוד, למרות שהקערה רחוקה מלהתרוקן, הכפית מונחת בצד
והיא, מונפת לברכי, פוגשת את החגורה שמצליפה בה, מאדימה אותה
גורמת לה להתפתל, לצעוק, לבכות
משכנעת אותה ליפול חזרה על ברכיה ולפתוח פה גדול, כמו ילדה טובה
לאכול עוד מהדיסה שלה
אבל היא כבר שבעה והבטן שלה מצומקת מהצום הארוך
קשה לה
אבל כל כפית כבר קשה לבליעה, גם כשהיא מתאמצת
גם כשהחגורה חוזרת ומזכירה לה את הבחירה השניה על הישבן שלה שכבר צבוע באדום וסגול
כי הכאב חורך, צורב
אבל הבחילה מהמחשבה על כפית נוספת קשה יותר
והיא פותחת שוב את הפה
בולעת שוב
רק כי היא יודעת כמה היא תאכזב אם לא
רק כי חשוב לה כל כך לרצות
וכשהקערה הענקית מתרוקנת
היא בקושי נושמת, מנסה בכוח לשמור את המזון בתוכה, רק לא להקיא
צמאה למים שירגיעו את הבחילה שמציפה אותה
שיעצרו אותה רגע לפני שהגוף שלה יפרוק הכל, ינקה אותה מהכמויות שאולצה לבלוע
ואני, קם על הרגליים
כורך לאט את שערה הארוך סביב כף ידי
מקבע את ראשה אלי
מטה את הראש קצת אחורה
כדי שעיניה יפגשו בשלי
כדי שהפה שלה יפתח
ובלי מילים מיותרות מזיין לה את הגרון
בתנועות קצובות
חזק
עמוק
בלי רחמים
אחרי הכל, מגיע לה גם קינוח
לא כי אני באמת צריך מישהי שתחזיק לה את הידיים
אלא פשוט כדי שיהיה למי להסתכל בעיניים בזמן שאני נמצא אצלה עמוק בגרון
לפני שתתקרב לחיבוק, לנשיקה
כדי שהחור תבין עוד יותר
מה היא בדיוק
ומה לא
הצלפה היא כלי חזק, מאוד חזק
והשימוש שאני באמת אוהב הוא להשתמש בהצלפה כדי להביא את הנשלטת לאותו מצב ביניים
זה שבין כניעה מוחלטת והתמסרות לכאב ובין שבירה
זה רגע שצריך לזהות, להבין
ואז לקחת אותה באמת
גוף ונפש
לפעמים פיקציה היא דבר טוב
מאפשרת לנו להיכנס לתוך הגדרות מומצאות
לקבוע תפקידים, מקום, כוח
לדבר על תיאוריה, על התמסרות, כוח, שליטה, כניעה
לבנות מסגרת להיכנס אליהן
ולפעמים זה לא מעניין בכלל
כי המציאות חזקה יותר
הרבה יותר
כשהיא מבקשת יפה
חידוש ותחזוקה קבועה לסימנים שלה...
אני היחיד שחושב שמסיכות הן בעצם גם כיסוי עיניים יעיל שמסתובב איתנו כל הזמן?
