|
|
|
לראות אותה
מחכה
מתרגשת
מנסה בכל הכוח להשאר רגועה
על ברכיה
עיניה נעוצות הרצפה
היא לא יודעת למה לצפות
מה יקרה
היא פשוט שם
מבינה שאת העצמאות שלה היא השאירה מאחורי הדלת הסגורה
ועכשיו היא פשוט שם
מחכה לי
שלי
שבת בסגר
אוכל מושקע שהוכן מראש ממלא את המקרר
מיקום מבודד
שקט
סרט טוב, כזה שיעביר את הזמן בין לבין
בזמן שהיא לידי
במרחק ליטוף
אז הפעם, כמעט ללא מילים
אבל הסדר, לסדר יש חשיבות...
יש משהו באוויר בחוץ
תחושה של הבטחה
ריח של שמש וים
מתובלים בקצת קרירות של חורף
בדיוק סוג הדברים שגורמים ליד שלי לגרד
לרצות להרפות
להרגיש גוף משתוקק נצמד לשלי
להטביע בה חותם
עבר זמן מאז הפעם האחרונה שבה טיילתי במדבר
הקורונה, העבודה, החיים תוקפים מכל הכיוונים
אבל אני תמיד מחייך כשאני חושב עליו
למרות תחושת האתגר התמידית שבהוספה שלו למסלול
אחת העליות הקשות במדבר, מתחתית הצין אל פסגת החוד
עולה ומתמשכת, מאתגרת
מציבה מכשול מנטאלי אדיר כשרגע לפני העליה האחרונה קורץ מולך השביל העוקף
זה שיאפשר ללכת על הרמה מסביב לפסגה, לחסוך עליה מתישה אחרונה
אבל מלמעלה, כשהנוף פרוס לרגלי
הרבה אחרי שמסדר את הנשימה
אפשר לחייך בסיפוק
לראות נשרים ועורבים מרחפים במשבי הרוח
מעלי, מתחתי
ולרדת לטבול במעיין הקסום ביותר בנגב
ואתם, אתם חשבתם על משהו אחר כשקראתם את הכותרת... :)
אז אולי בתגובות, תזרקו עוד שמות של מקומות שיוצרים אסוסיאציה חזקה כל כך אלינו
ואולי, אם תהיו טובים, נארגן טיול עם טוויסט
מבטיח לתת לכם לסחוב לי את המים
עובר זמן לא פשוט
עומס פסיכי בעבודה למרות הסגר
התלבטויות נצחיות בשאלות של נכון ולא נכון
צריך שקט
מסביבי לפחות
שקט שיבליט את הנוכחות שמתפתלת אצלי על הברכיים
את האנחות שלה, את הצעקות שלה
את הישבן שלה שהולך ומאדים תחת ידי, מקבל צבע וצורה
מדיטציה כזו, ארוכה
ספנק, גניחה וספנק נוסף
גיוון בין יד וחגורה
להרגיש אותה משתוללת בהתחלה, כואבת, סופגת
ולאט לאט מתמסרת לקצב, מקבלת, נכנעת
שוקעת למקום שלה
עד שהשקט מסביב יכנס גם לראש
שלי, שלה
ובסוף, כשאשחרר אותה
היא תקרוס על ברכיה מולי
תאסוף את עצמה
וכשתרים את ראשה אלי, מחייכת
תגלה מולה את החיוך שלי
יש את הנקודה שבה זה ברור שהקשר נכון
כשהראש מלא במחשבות
כשאי אפשר להפסיק לשחזר בראש את הפעם האחרונה
כשאי אפשר להפסיק לדמיין איך תראה הפעם הבאה
כשעולה חיוך טיפשי על הפנים בכל פעם שאני חושב עליה
ועוד יותר כשאתה יודע שזה הדדי
יום שישי
ריח של תבשילים מחלחל החוצה מכל סדק בביתה
מציף את הרחוב.
ריחות עמוקים, מבטיחים עולים מהסירים המכוסים, מהתנור.
היא עומדת ומבשלת עוד מחמישי, מתעוררת בשישי לפנות בוקר כדי להספיק הכל.
משקיעה בכל שבוע מחדש, מגוונת.
תבשילים עם ריח של בית, מתובלים באהבה. חריפים, מתוקים, כל אחד מהם מותיר רושם על הלשון, גורם לסועדים להאנח, לדרוש תוספת.
ביום שישי בצהריים הרחוב שומם, דומם. היא סיימה את עבודתה.
בחיוך היא מוציאה את הקופסאות מהארון יוצקת את יצירותיה מהסירים המהבילים לתוכן. יצירות של טעם, של צבע ושל ריח.
את הקופסאות הגדושות היא מעמיסה למכונית נוסעת, ממהרת להגיע.
היא יודעת את מקומה. נותנת את כל כולה, שייכת. שואבת הנאה מעצם הידיעה שעבדה, שנתנה שעשתה עבורי.
גופה נושא עדיין את הסימנים של פגישתנו האחרונה, את האדום והסגול, את טביעות ידי.
אבל את נשמתה היא מוסרת לי עם סיריה מוודאת שהריח שלה ימלא את ביתי.
ורגע לפני שבת, היא מוסרת לי את יצירותיה, את אהבתה
ונוסעת לדרכה
שחררי את המגבלות של חיי היום יום
השאירי מאחוריך את העצמאות, הניהול, קבלת ההחלטות
הרפי מהדרישות, מהאחריות, מהמשקל על הכתפיים
תשמעי את הדלת שלנו נסגרת מאחוריך
עירומה
חשופה
כנועה על ברכיך
ועדיין חזקה כפלדה מבפנים
עצמי את עיניך
ותרפי
תני את עצמך בלי מחשבה
את כל כולך
תדעי שאת שייכת
