לא סתם

יש הבדל גדול בין הקפה של הבוקר לזה של הצהריים, בטח למכור כמוני

בבוקר זה נס עם חלב, נחמד קליל, פותח את היום

בצהריים זה הזמן של הקפה השחור האיכותי, הארומטי. זה שמגיע בתור הקינוח אחרי הארוחה

כל אחד מהם והטקס הפרטי שלו, המשמעות שלו, הזמן שלו ביום

אבל בכל פעם שאני שותה את זה או את זה, אני יודע שיש רק דרך אחת נכונה להגיש אותם כדי שהקפה יהיה מוצלח באמת

תביני, שליטה לא לוקחים, שליטה מקבלים

הכרות תתחיל רגועה, איטית, מחויכת

שוויונית ומכבדת

כשתרצי לתת, אני אדע לקחת

זה לא עובד הפוך

חם בחוץ

ממש חם בחוץ

ויש פקקים כאילו זה בכלל לא קיץ, אולי כי חם בחוץ גם למכוניות

אז בגלל שחם בחוץ ובגלל שלילדים יש חופש, אז קלאסי לשלוח אותם למחנה קיץ, כדי שיהיה להם חם בחוץ לכמה ימים שבהם הם לא בבית

מה שמייצר גם שקט בבית וזה בפני עצמו שווה את התשלום המופקע שהם לוקחים

ובבית יש מזגן, ואין פקקים

עד ש... 

הם מחליטים שההורים צריכים להגיע ל"טקס סיום", אי שם בפרדס חנה. 

מה זה השקר הזה? ומי צריך "טקס סיום" למחנה של יומיים? ולמה שם? ולמה בפקקים?

ולמה כשחם בחוץ? ועוד כשיש 3000 אחוזי לחות! בטח שם!

ברור שלילדים זה טוב וחינוכי וכל זה, אבל מה איתי?

ולמה אם לקחו אותם באוטובוסים מהבית לא יכולים להחזיר אותם באותה דרך?

כי אפשר ללחוץ רגשית על ההורים שמי שלא יבוא הילד שלו ישאר לבד?

בקיצור, נוסע לשם, בפקקים ובחום.

ואז בחזרה, בפקקים גם, אבל בכיוון ההפוך.

ואז כל מה שאני ארצה זו שעה רצופה של ספנקים בערב, רק כדי לפרוק.

אני אוהב לקשור

אוהב את המחשבה שמאחורי הקשירה

את הטקס שנוצר במהלכה

את ההשקעה בה, בגופה, בזמן שלוקחת קשירה מורכבת

וכמובן, את האישה הנהדרת שמעוצבת בהתאם לרצונה כתוצאה :)

אישה קשורה היא חסרת אונים

כפותה, כבולה

כנועה לחלוטין לרצונותי, ללא יכולת להתנגד

ללא יכולת לזוז

יש יתרונות לקשירה

אבל יש לה גם חסרונות

כי חוסר האונים שנוצר כתוצאה אולי קיים

אבל הוא תלוי בדבר

זמני

מתוכנן

לכן, דווקא כשאני רוצה להביא נשלטת להבנה אמיתית של חוסר אונים, של כניעה

דווקא אז אני לא קושר

כדי שיהיה לה את המרחב להתפתל

כדי שתהיה לה את היכולת לזוז

להתנגד

להאבק

כי פערי הכוחות שם, הם ברורים מראש

בגודל

בכוח

וכשהסיבה שבגללה היא לא יכולה לזוז היא בגלל ששתי ידיה לכודות ביד אחת שלי

כשידי השניה מטיילת על גופה החשוף כרצונה

כשברור לה שכמה שלא תאבק, כמה שלא תנסה

אעשה בה כרצוני בכל מקרה

דווקא אז

היא יכולה להרגיש באמת

שייכת

ממש היום לפני 7 שנים קיבלתי החלטה ענקית - להפסיק להיות קורא פאסיבי בכלוב ולהעיז לצאת מהפנטזיה למציאות

זו לא הייתה החלטה פשוטה, בכלל לא אפילו. היא הגיעה אחרי 8 שנים שבהן הייתי רשום, סביל למדי כאן.

נרשמתי לכלוב אי שם ב-2009 אחרי שגיליתי שהאתר קיים. הוא היה אחר אז ממה שהוא היום, מאוד אחר.

אבל הוא היה שדרוג עצום לעומת המציאות הקודמת שהכרתי שבה שביבי מידע על בדסם היו אפשריים בפורומים הזויים בתפוז או ב-MIRC, בתקופה שבה כדי להתחבר לאינטרנט היית צריך לחכות ולשמוע את המחשב עושה צלילים מוזרים.

שנים שישבתי בחושך, קראתי, התעניינתי. ניסיתי להבין לא רק את עצמי אלא גם מה לעזעזל מוביל אנשים לא רק לרצות משהו שקשור בבדסם, אלא גם להנות מזה. לנסות להבין, מרחוק, את הפסיכולוגיה שמאחורי, את התאוריה שמאחורי. לא רק פורנו. כאילו כן, ברור, המון פורנו. אבל ממש לא רק. ובעיקר בגלל שרוב הפורנו לא משך אותי, כי היה מבויים ומזוייף, וסרטונים אותנטיים עם רגשות ותחושות היו ועודם נדירים ביותר.

ואיכשהו, עם הניסיון שלי להעיז (שהיה לא קצר בכלל, כאילו בטח אחרי 8 שנים ארוכות כאן) הבזיקה לה בלוח של שפחות באדונים מודעה שהיה ברור שהיא שונה מאחרות, מודעה עמוקה, מפורטת, כזו שמזמינה יותר מקשר. וזה היה בדיוק מה שתמיד חיפשתי.

אז לא יודע איך, לא יודע גם למה, אבל שלחתי את אחת ההודעות הראשונות ששלחתי כאן אי פעם. הודעה שנכתבה מהלב, שהתייחסה בדיוק לפרופיל שלה, הודעה שסיפרה עלי כמו שאני. וכמו קסם, היא ענתה והתקופה שלי בארץ הפנטזיה הסתיימה.

מאז עברתי המון כאן, רכבת הרים שבין דמיון ומציאות. תקופה שבה פגשתי נשים מדהימות, שחוויתי חוויות שלא חשבתי שקיימות. תקופה שבה יצרתי קשרים טובים, עמוקים. חברויות נשארו וישארו איתי גם שנים קדימה.

ובתאריך הזה, כיף לחזור, עם אותו חיוך. לגלות שהמודעה המוצלחת שלה עדיין שם. אחרי הכל, זה הלוח המצומצם ביותר בכלוב, זה שבו הפרסומים דלים, והמפרסמות שחוטפות תיבה מפוצצת מוחקות במהירות את מה שפרסמו.

התקופה הזו לימדה אותי מי אני ומה אני. הבהירה לי כמה קשר בדסמי חייב להיות עמוק, ארוך טווח. כזה שמבוסס על אמון והכרות הדדית טובה. הראתה לי עד כמה אסור להתפתות לחוויות חד פעמיות ובעיקר כמה כדאי לחכות בסבלנות ולמצוא את האנשים הטובים שיש כאן, בתוך המסך השחור וים הטרוף.

אחרי התמיכה המוראלית שקיבלתי כאן אתמול (תגללו אחד למטה), אני חושב שמצאתי את הפתרון הכי טוב שאפשר

כבר תקופה שאני מנסה למלא תפקיד אצלי במשרד, מישהי לתפקיד שמשלב הרבה עבודה יצירתית, עם הרבה ידע ובנוסף שתהיה גם סוג של עוזרת אישית.

כשאני מפרסם משרה זה דומה קצת לרגע שבו פותחים סכר. המייל שלי מוצף בקורות חיים, הפייסבוק גם והחצופים ממש גם מתקשרים אלי לנייד האישי ב"טעות" כדי לנסות לדבר איתי לפני ראיון.

הרוב המוחלט של קורות החיים האלה מושלכים לפח, גם כי אני מתנשא ופדנט, אבל בעיקר כי אנשים מביישים את עצמם - שולחים קורות חיים עלובים, מנוסחים ברשלנות, עם שגיאות כתיב ודקדוק בוטות. איך לעזעזל הם מצפים שמישהו יתיחס אליהם ברצינות אם במסמך היחיד שבו הם משווקים את עצמם הם מזלזלים כל כך? איזה עבודה הם יתנו אחר כך עבור מישהו אחר?

מתוך 10 קורות חיים אני אולי אתייחס לאחד, אזמין לראיון. וגם אז, רוב אלה שיגיעו לא יעמדו בציפיות. ושוב לא רק בגלל הדרישות שלי, אלא כי הם חושבים שהם יכולים לבוא לא מוכנים לראיון, לטעון שהם שולטים בתחום שבו אני אוטוריטה רק כדי שאשאל אותם שאלה פשוטה והם יגמגמו מולי.

כאילו בואו, אם תגידו שאתם לא יודעים כלום, זה יהיה בסדר. אבל אם הגעתם לראיון עבודה, טענתם שיש לכם ידע רלוונטי ואז לא הצלחתם לענות על שאלה בסיסית, ברמה של 1+1 פשוט שרפתם את עצמכם.

ואז הגיעה אחת שנראתה מושלמת לתפקיד, קורות חיים נהדרים, ציונים טובים בתואר, נראית נהדר, מישהי מהסוג שאשמח לשים בכניסה למשרד כחלון ראווה וגם בעלת פוטנציאל לעבודה מרשימה...

ואז היא מתיישבת מולי, מחייכת בזחיחות של אחת שיודעת שהמראה החיצוני שלה תמיד פותח עבורה דלתות. ואומרת בשיא הביטחון שיש לה זיכרון צילומי.

עכשיו, באמת? לשבת מולי ולזרוק דבר כזה? זו הרמה להנחתה, רק כדי לתת לה מסמך שלא ראתה מעולם, לפתוח לה שעון של דקה לעיין בו ואז לשאול אותה שאלות עליו.

כמה טיפשה את צריכה להיות כדי לצאת באמירות כאלה? כדי להיכשל בצורה מגוחכת רגע אחר כך. לקחת את כל מה שהיה לך וזרקת אותו מהחלון רק כי רצית להרשים?

מתישהו אני אסיים את סאגת הסבל הזו, אמצא אולי את האחת המושלמת.

עד אז אני אמשיך לפנטז על הרגע שבו אוכל בסוף ראיון מעצבן במיוחד לכבול את המועמדת הכושלת לספה הכחולה שלי, בפישוק רחב, ולהביע את חוסר שביעות הרצון שלי עם החגורה :)

בושה היא רגש עמוק, בעייתי

טובעים אותו בכן, במיוחד, יותר מבנו

מגיל צעיר, מכריחים אתכן במודע או שלא במודע להסתכל על עצמכן בדרך עליה בנים לא היו נותנים את הדעת

ומי שגדלה בצד הדתי יותר של המפה קיבלה את הבושה הזו, עמוק עמוק לתוכה

מהמשפחה, מבית הספר, מהחברות

מהביקורת התמידית שמוטחת, בעיקר זו השקטה, מהחברה סביב

מהצורך לעמוד בציפיות, להראות שאת לא

וזה לא משנה לא מה, פשוט שאת לא

אותי זה תמיד מכה חזרה

גורם לי להביט במי שאיתי

להתמודד

לוקח כל קשר למסע שבו מה שהופך סשן לעמוק יותר, לאינטימי יותר

הוא הרגע בו אני באמת מזהה את המקור העמוק של הבושה, ותוקף דווקא אותו

מנסה לפרק אותו לגורמים

הרגע שבו באמת אפשר לגעת, עמוק, כואב וטוב באותה נקודה שחורה שהיא סוחבת איתה כל החיים

לגרום לה להתמודד איתה, גם כשהיא אדומה כולה, נבוכה, בוכה, לא יודעת איך או איפה לקבור את עצמה

אבל הרגע שאחרי

שווה את הכל

המבט הנוצץ בעיניים, הזיכרון שאני יודע שהשארתי

ובעיקר, ההבנה שבפעם הבאה, נלך רחוק יותר

את יודעת שהמיניות שלך היא נשק

הגוף היפה לא מספיק, זה לא רק הוא

זו האישיות שמניעה אותו, הביטחון, ההתגרות

זו דרך ההצגה של הדברים ולא רק הדרך שבה הם נראים

וזה קל

זה פשוט לך כל כך

לגרום לכולם להסתכל עליך

להזיל ריר

לדמיין את הרגע הזה שבו אולי יזכו לגעת

לסובב אותם על אצבע אחת קטנה שלך, תמורת חיוך או עוד כפתור פתוח בחולצה

לעשות את עצמך כאילו את לא מודעת, למרות שאת כל כך כן

לשגר את המיניות העוצמתית שלך סביבך כמגן, כנשק

זה קל לך כל כך

טבעי לך כל כך

ואז, כשאת איתי

להרגיש איך כל אלה מתנפצים לך

איך פתאום את הופכת שוב לקטנה כל כך

לתלויה

אחרי שהמגננות שלך הוסרו ולא רק הבגדים

כשאת חשופה מולי מבפנים ומבחוץ

כשהמיניות שלך, עודנה נשק, אבל הפעם היא בידי

והיא עוצמתית הרבה יותר

כי עכשיו, גם היא שלי...