יש משהו ביחסי שליטה, כשאתה מסתכל על הנשלטת שלך יורדת על הברכיים, משפילה מבט או מרימה אותו בציפיה להמשך.
לחלק נוח להיות על הברכיים, לאחרות ממש לא. יש מי שהתנוחה מכאיבה לה בברכיים ויש מי שהתנוחה משפילה אותה, אבל זה תמיד חלק מהעניין.
הכאב מהתנוחה עובר עם הזמן, מתוך הרגל, הסתגלות או גמישות.
תמיד אפשר להקשות על הנשלטת לשבת על הברכיים, אם כדי לראות אם היא תישאר בפוזה או פשוט כדי להעצים אלמנט של כאב, או כדי לאתגר, ואין דרך פשוטה יותר מערימה תמימה של אורז על הרצפה כדי לראות איך גאווה נשברת...
הגרגירים הקשים מתחפרים בעור, בברכיים הרגישות שעליהן נשען המשקל שלה. כל גרגיר מכאיב ומציק בצורה אחרת. פתאום הישיבה על הברכיים הופכת להיות סשן בפני עצמה.
אבל איך כל זה עלה לי לראש פתאום?
יצאתי מהחדר בתוך בית חשוך, הלכתי בביטחון של אדם שמכיר את הבית שלו ויודע לאן ללכת גם בלי אור.
ואז, פתאום, דרכתי על חתיכה של לגו שנשארה מפוזרת על השטיח...
אין אורז שיכול להתחרות במה שחתיכה אחת קטנה חדה ודוקרת של לגו יכולה לעשות לרגל...
אבל לגו זה כבר גבול קשיח
