לא סתם

נתינה ושייכות הם מושגים גדולים, מופשטים

כאלה שאפשר למלא לאט בתוכן, ליצוק לתוכם מציאות

האם היא שלי כשהיא נותנת לי את הגוף שלה?

האם היא שלי כשהיא מצייתת להוראות שלי?

הרי זה יכול להיות גם משחק, חוויה ולא יותר

אני מתחיל לקבל מישהי כשלי כשהיא נותנת יותר מעצמה

כשהיא משתפת בעולם הפנימי שלה

כשהיא נותנת לי את מה שיקר לה באמת

ובדרך כלל מה שיקר לכולנו באמת זה זמן

ואני, רוצה את הזמן שלה. את הנכונות שלה להגיע אלי

את הנכונות שלה לפנות יום או לילה, פשוט כי ביקשתי

להיות שלי, בשבילי, בלי מטרה מסויימת, בלי מיטה או חבלים ברקע

פשוט להיות שם, קרוב, למקרה שארצה אותה

ואז, לחזור ולחכות, עד שארצה אותה שוב

בלי חשיבות למשך הזמן שבו היא צריכה לחכות

בחיוך, בסיפוק, מתוך תחושה ברורה שגם בהמתנה היא נותנת את עצמה